שנה ראשונה

התכנסנו בכיתה באותו יום, היה יום חם עד כמה שזכור לי. התחלת
הלימודים היא המשך מובהק של הקיץ, כולם עדין שמחים, כולם עדין
שלווים, כולם פרט לאחד עדין קיציים. היה תמיד מוזר לראות אותו,
את הנער הצעיר שלבש בגדים ארוכים. היינו מכנים אותו 'וירדי'.
כשכולם לבושים קצר, הוא היה לובש ארוך. לא חם לו כלל.
"תכירו זה הדיקן שלכם", אמר לנו המרצה. האמת היא שאף פעם לא
טרחתי לברר מה באמת תפקידו של דיקן המחלקה. את כל המנהלות שלי
הייתי סוגר עם המזכירה. התפקיד שלו ייזכר אצלי תמיד בלעג.
בסדרת הטלוויזיה ההיא היו תמיד ניסיונות לחבל ברכבו של הדיקן
ולגרום לו להתבזות, מן מנהג כזה בקרב הסטודנטים חשבתי לעצמי.
אמרתי לעצמי שכדאי לחכות ולראות מה האחרים עושים, לא תמיד כדאי
להיות ראשון שקופץ.

"אתה בא לתרגול?" שואל אותי רועי. "בוודאי שאולי" אני משיב,
"בסדר אז תגיש בשבילי את התרגיל". זה רק אני שמבין את משחקי
המילים תמהתי. הרי סתרתי את עצמי בתשובתי במתכוון, אני לא רוצה
להרוס את החברות שנוצרה עכשיו. "אין בעיה" עניתי. נראה מה כבר
נפיק משעתיים בכיתה.

"אתם באים לפורום?" שואלת יעל את החבורה. מסתבר שכל אחד לוקח
לעצמו תפקיד, יש כאלה שמסכמים, יש כאלה שמארגנים ויש כאלה שלא
מתעניינים. אני עמדתי בצד וחיכיתי לפניה אישית ממנה, תמיד כיף
לקבל הזמנה מיוחדת ולענות כשכולם מקשיבים לך, אולי תהיה לך
הברקה ותצחיק את כולם. ההזמנה ממאנת לבוא וחייכתי קצת. נו טוב
אמרתי, אי אפשר לצפות שהכל יקרה בשנה הראשונה.

מתי נוסעים לאילת. סיסמת המחלקה החדשה. האמת שללמוד הרבה לא
יצא לנו שם. סיור ועוד סיור לומדים על אורחות החיים של אחרים.
יש בזה משהו מאוד חטטני הייתי אומר. לא כל אחד אוהב לספר מה
הוא עושה בחיים שלו. כנראה שהעניין הסתדר עם כמה שטרות. מעניין
אני חושב, כסף יכול לגרום לאנשים להיפתח. חבל שלא היה לי הרבה
כסף כשהייתי נער, הייתי יכול להזמין בנות לפאבים וסרטים ואחר
כך אולי לגזור קופון בדמות נשיקה. מגיעים למלון אומר המדריך.
נו טוב, אם לא למדנו משהו מעניין עד עכשיו, אולי ננסה לעשות
כיף הערב ולחזור עם תחושת עוד.

ערב יום רביעי, התכנסו בספסלי הבטון שם ליד הקרנף, עוד שיעור
אחד ומסיימים את השבוע. תשמעו היה שבוע בכלל לא קל. קיבלנו
שיעורי בית ב 2 קורסים. קשה למצוא זמן פנוי לזה. כנראה שזה לא
ממש חשוב.
הבנות עוברות ומחלקות פלאיירים לברקה "יש היום מסיבה ממש ממש
פצצה כדאי לכם לבוא," אני חושב לעצמי ומשתף גם את גיורא בזה.
ומה יהיה בעוד שבוע תהיה מסיבה פחות פצצה או יותר. כנראה
שנצטרך לחכות עוד שבוע ולהשוות.


שנה שניה

תקופת המבחנים הראשונה של השנה מסתיימת. הרבה מכנים אותה סיוט.
הנטייה שלי הייתה להסכים עם הכינוי הזה אבל ממבט אחר. יום ועוד
יום בבית בלי אוכל, בלי שתייה מוזלת, בלי הסנדוויצ'ים במנזה,
רק עם מים של באר שבע, אין כל כך הרבה ממה לשמוח, סיוט שנגמר.

נכסנו לכיתה וראינו את המרצה מחכה שם. עידן רואה אותו ותופס
מהר כיסא. אני עדין מתלבט אם צריך להתיישב מהר או לאט, אין לי
מושג אם איחרתי או לא. התיישבתי בכיסא בשורה האחרונה והוצאתי
את הקלסר והעטים בפעולה זריזה ואומנותית , אפילו הקדמתי את
עידן בענין הזה. אנשים ממשיכים להגיע ולהתיישב באיטיות
בכיסאות, הפנים של המרצה כבר מתחילות להראות סימני כעס. לפחות
אני בסדר חשבתי לעצמי.
"אני הולך עם הזמן" אני עונה כל הזמן. אותה שאלה חוזרת ונשאלת
: נו, מה חדש? איך הלימודים?
קשה לי לספר את האמת. קשה כמו אותו סיפור עם הגרפיטי שעשינו
בתיכון. עשינו שם נזק נורא. כמה אלפי שקלים, כולם ידעו מי עשה,
היה קשה להפליל חבר.

יום ועוד יום עוברים, מסתיים שבוע ואנחנו בדיכאון, מן הרגשת
כלום כזה אחרי שלמדת שלושה ימים. מה כבר מחכה לך בבית, מישהו
באמת מתעניין מה למדת השבוע, מה עובר לך בראש. עופר תמיד אומר
לי "עזוב, הלך הלך." אם לא הייתי יודע שהוא מתכוון למשהו אחר,
הייתי כבר מאמין לו ושוקע באדישות שלו.

שם בדשא אחרי ההרצאה של הבוקר, אנחנו מתכנסים לחפש כמה קרני
אור. מזור מתקרבת אלינו, כנראה שהיא פשוט נהנית לישון עוד שלוש
שעות ולוותר על ההרצאה. תמיר עם מרץ של הבוקר, מחכה שהיא תתקרב
אליו כדי לומר לה "עכשיו באים?" אני מנסה להבין איך אפשר לוותר
בכזאת קלילות על 5 נקודות בונוס.


שנה שלישית

"אתה עדין ממורמר" אומר לי שמר כל הזמן. איך אני כבר יכול
לשכנע אותו שהוא טועה. כבר שנה שלמה שהוא קודח לי עם זה ואני
משתדל שלא להרחיב את תשובתי מעבר ל"אתה טועה". אני לא מאמין
שאנשים אומרים משהו כדי לשמוע משהו מנוגד בחזרה. זה הרי מנתץ
את כל התיאוריה שאתה בונה לך בראש במשך כמה שעות טובות. אז אני
מעדיף להתבונן למעלה ולחכות שיעבור זעם. את האמת אני יודע.

יוסי עדין בונה אתרים. זו התרפיה שלו בשנתיים האחרונות, קשה
שלא להתלהב מזה, הוא יוצר יש מאין.

אנחנו מתכנסים ברחבת הדשא ומדברים על המחלקה. אין הרבה מחלקות
כאלה באוניברסיטה כנראה.
רגע לפני שמגיע תורי לדבר, מצלצל הטלפון. "אתה מגיע?" שואל
אבא. פתאום נזכרתי שיש לנו אירוע היום, "בטח" אני משיב, הוא לא
יודע שאני לא ממש מתכוון לבוא. פתחתי בחרם כנגד האירועים
המשפחתיים האלה. לא תמיד אפשר למצוא שם פינה להירגע. היה שבוע
קשה מסכמים החבר'ה. נו טוב רק עוד שנה אחת עד שנסיים וניפרד
איש איש, אם ככה הקושי מתגמד.


שנה רביעית

יום אחד הלימודים נגמרו ואנחנו הידרדרנו לחיי מובטלים. המסנג'ר
מראה שמרבית המחלקה לשעבר מחוברת. מיה ממשיכה לצרף אנשים
נוספים לשיחה והיא כבר הופכת ללא רלוונטית כי כל אחד כותב על
משהו אחר. "מתי נפגשים?" אני שואל, תשובה עד עכשיו לא קיבלתי.
זה מזכיר לי תמיד את התקופות שאתה עובר עם אנשים, בסוף התקופה
כולם מחליפים אי מיילים עם השני והמשפט השכיח "נשמור על קשר"
לא מאכזב ומושמע. אולי נמאסנו אחד על השני אחרי 3 שנים, אולי
ניפגש כבר במקריות שכזו ונעלה זכרונות, צחוק ויין טוב אולי
ישכיחו מאיתנו את מצבנו העגום.

כמה מאיתנו חושבים להירשם ללימודי תואר שני. "שיהיה בהצלחה"
תמיר כותב ולא מתכוון לאף מילה, הוא פשוט אוהב לומר את המילה
האחרונה, רועי עדין מתגלגל מצחוק ואני חושב על ההמשך. אם הצלחה
תהיה, אני הראשון שאצטרף.