נשימות קצובות,
זוג עיניים בוהות,
בתמונה ההיא הישנה.

היא מזכירה להם,
עולם נושן שנשכח,
לצד הדרך, לצד הזמן,
הם מחכים שם.

פרשים רכובים על סוסים לבנים,
אגדה הזויה מפעם,
ואיך לנגד עיניי,
נעלמו חלומותיי,
ונשארתי כאן,
ונשאתי מבט, להיכן?

בעיני דמעה קטנה,
לזכרן של אהבות הילדות,
כעת בעולם האמיתי,
אין עוד הזיות, אין עוד חלומות,
יש רק פחד ואימה.

מפוחדת, מאוימת, חוששת,
משתגעת, מתחרפנת, משתוללת,
והכל בין ארבעת הקירות,
איך נעלמה ילדותי, החלומות.

פרשים רכובים על סוסים לבנים,
אגדה הזויה לעיניי,
ואני עוד שואלת,
ואני מתבלבלת,
לאן נעלמו כל שנותיי?