אולי ימינו קצרים מדי מכדי לדעת מה טומן בחובו המחר... אולי
אהבה תוכל להציל אותנו מהבדידות המכלה אותנו בצבעים של
אדום-צהוב-כתום. אולי עדיף להפסיק לחפש את הכאב והסבל, יש
לחיים צדדים אחרים שאנו יכולים להרגיש ולשתף בהם אחד את השניה
את האחד.

בשתיקה אשא אליך את עיניי ואומר במבט שאני אוהבת. אולי אתה
תביט בעיניי ותאמין. אולי אפילו תגיד את זה חזרה.

וגם אם לא, כלום לא נפלא הוא הדבר לאהוב?

אהבה יכולה לשחרר אותנו לחופשי, או לכרוך סביבנו שלשלאות,
רצועות עור ואזיקים, הכל תלוי בדרך שנבחר...

החולי של הבדידות, יכול להרפא מהאהבה שתטפל בנו במסירות. היא
תגיש לנו תה, טישו, מרק ותרופות.

אני, כמוך -  אוהבת לאהוב, אך האהבה שנחלוק, יכולה להפוך את
האהבה לאהוב לאמיתית וטהורה. פעם אמרתי לך ברגע של חולשה "כל
רגע שאתה לא אוהב באמת, הוא רגע מת". אך אין זו הבדידות
שמייסרת והורגת? לעולם לא נוכל לדעת מי הוא אותו אדם שלו אנו
מצפים. אבל מה זה משנה כשנהנים? אולי אני שלך ואתה שלי? תוכל
להגיד בלב שלם שלא? וגם אם לא, באהבה כמו במלחמה, אין חוקים.
מותר לקחת שבויים. אהיה אני שבויה שלך ואתה שבוי שלי, ואם
יבואו אחרים, אולי רק אז נחשוב מה עושים? בנתיים נתרגל, אולי
בסוף גם ניתרגל. ואולי אתה "האחד" שלי ואני "האחת" שלך, בדיוק
כמו שחשבתי בהתחלה?

לא יודעת אם אוכל (להתרגל) אתה עושה לי פרפרים, בלונים, פרחים,
קונפטים, עניינים... לא בטוחה, אולי אני לא עושה, לכל צרה, הרי
לך פרפר במתנה.

אתה גורם לי לחרוז חרוזים טיפשיים, אני מרגישה פתאום מאוהבת
בחיים.

לא יודעת איך לסיים ואולי זו בכלל ההתחלה, של ידידות מופלאה.