בכל יום בשעה חמש, הייתי יוצאת לשם.
אל חנות המשחקים הענקית בעיר, החנות המוארת, החנות הכי גדולה
שראיתי מימיי.
בכל יום בשעה חמש גברת מרלין הייתה מפעילה אותה,
את בובת המריונטה הקטנה, מסתובבת לה לאט לאט. כל כך קטנה, אך
מושכת את כל צומת הלב של עוברי האורח. כל כך רציתי לקנות אותה,
ולעזור לה.
מסתובבת לה בשקט, עם פנים מחייכות, כולם מסתכלים על עיניה
הכחולות הבוהקות האלו, ונדמה לי שרק אני רואה עצב בעיניה. כל
כך הצטערתי בשבילה, במשך חמש שעות היא מסתובבת, עד כאשר גברת
מרלין סוגרת את החנות המוארת.
בלילות היא נשארת בחושך.
אם לא הייתה יקרה כל כך הייתי קונה אותה לפני, אבל היא עלתה
המון.
אז חסכתי.

במשך ארבעה חודשים שלמים חסכתי,
את כל חסכנותי אספתי, והלכתי לקנות אותה.

סוף סוף,
סוף סוף היא הייתה אצלי.

בליל חורף קריר אחד הלכתי איתה לשדה,
הלכתי איתה רחוק, הגעתי לאגם היפיפה שאני ואימי היינו נוהגות
ללכת אליו בשבתות, אז כשאימי עוד יכלה ללכת. ישבתי על האדמה
וחיבקתי את המריונטה העצובה,
חיבוק גדול ואוהב.
חיבוק פרידה.
"חופש, חופש אני אקרא לך. סוף סוף את חופשייה" דיברתי עם
המריונטה היפה שלא הגיבה, אך ראיתי בעיניה שהיא מקשיבה לי.
חיכיתי מספר שניות כשהבטתי בה, שמא תגיב. אך היא לא הגיבה,
המשיכה להביט בי במבטה החודר. החזקתי את הבובה בעדינות, "אני
אוהבת אותך חופש, בגלל זה הוצאתי אותך משם, כדי שתוכלי להיות
חופשייה כמו שאת צריכה להיות."  הבטתי בה שוב כמה שניות, שניות
פרידה. הכנסתי אותה לאגם שהיה עמוק בשבילה. בהתחלה הכנסתי אותה
לשניה אחת, והוצאתי, רציתי שהיא תתרגל למים הקרירים. אחר כך
הכנסתי אותה שוב, לכמה שניות.
וכך, במשך ארבע דקות ארוכות, הטבעתי אותה. כשלא ראיתי בועות
שיוצאות מאפה, לא בטחתי בהטבעתי, אולי היא ממשיכה עדיין לחיות,
חשבתי לעצמי. ממשיכה לחיות בשקט, כמו שהיא תמיד עושה.

לקחתי אותה בעדינות, ובאכזריות רבה זרקתי אותה על האדמה הקשה.
חופש המריונטה האהובה שלי התנפצה לרסיסים. ואני התחלתי לבכות.
"סליחה" צרחתי. "סליחה בובה מסכנה שלי" זהו, כשהיא התנפצה
לאלפי חתיכות הבנתי שהיא כבר לא קיימת, רק בדמיוני היא קיימת.
רק בזכרוני היא נשארת.

"זהו, בובה יפה ומדהימה שלי, לעולם לא יפגעו בך. את כבר לא
שבוייה לאף אחד".