[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"נועה", היא מגלגלת את השם על לשונה. "נועה"... ואני חושבת
לעצמי כמה משמעויות טמונות בשם הזה, וכמה אהבה ותשוקה וסערה
גלומות בו... וכמה מצחיק שהיא לא יודעת ולא מבינה את זה.
"ככה קוראים לזאת שאת הולכת אליה?"
"כן."
"ואבא יבוא לקחת אותך מחר, נכון?"
"אהה."
"את יכולה להיות קצת יותר נחמדה, את יודעת. אבא שלך יבזבז מחר
שעה מהשבת שלו כדי להחזיר אותך מאיזה חברה, שאפילו לא פגשנו אף
פעם, וזאת התודה שלך? 'אהה' ופרצוף חמוץ?"
"סליחה, אמא, ת-ו-ד-ה ר-ב-ה!! אני באמת מעריכה את זה! תודה."
היא מנשקת ומחבקת אותי, ודואגת שיש לי מספיק כסף, ושהסלולרי
יהיה זמין, ושאני יודעת בדיוק מתי האוטובוס מגיע ושאני אתקשר
כשאגיע לנועה. אני נאנחת. אפשר לחשוב שאני נוסעת להודו. כולה
לוקחת חצי שעה אוטובוס לת"א.

אני מגיעה לתחנה המרכזית ומתקשרת לסלולרי של נועה. היא כבר
מחכה לי ליד התחנה של קו חמש. אני הולכת לשם, התיק על הגב
וסיגריה ביד. אנחנו נפגשות בתחנה והיא מחבקת אותי (חבל שלא
חיבקה קצת יותר קרוב), ונותנת לי נשיקה על הלחי. היא שמחה.
מספרת שההורים שלה נסעו לפני שעתיים והחברים יבואו בערב. כולם
רוצים לראות אותי - היא כבר סיפרה להם הכל עלי... "ובמיוחד
יוני", היא קורצת, "הוא מת לראות אותך. מקווה שישיג זיון...
אבל אמרתי לו שאת לא כזאת קלה להשגה, שיתאמץ קצת."
אני מחייכת באילוץ. לא כזאת קלה להשגה? אולי, אבל בעיקר לא
כזאת סטרייטית. אם היא רק ידעה...
היא מדליקה לעצמה סיגריה, נושפת את העשן ומחייכת. "המסיבה תהיה
פשוט פצצה", היא מבטיחה לי.
אין לי כח לשמוע על המסיבה. לרגע אני קצת מתחרטת שבאתי. אבל
מבט קצרצר על עיניה, שנוצצות עכשיו בהתלהבות, כחולות ויפות
כאלה - כמו הים, פעם אמרתי לה - משכיח את החרטה הרגעית. סוף
שבוע שלם עם נועה...
"את חושבת שייצא לי משהו עם ארז?"
אני מתנערת. "מה?"
"ארז. זוכרת? זה שבערך ארגנתי בשבילו את המסיבה? שאני מזיינת
לך ת'שכל עליו כבר שבועות? יהיה משהו או לא יהיה?"
"אה..." נקווה שלא. "נקווה שכן", אני אומרת ומתאמצת לחייך. למה
אני תמיד חייבת לשקר כשאני איתה. להיות כל כך מזויפת, לחייך
כשבא לי לבכות. היא מתכננת על ארז! אלוהים, אני שונאת אותך! לא
פגשתי את הארז הזה אפילו פעם אחת, אבל כבר מהפעם הראשונה
ששמעתי את שמו אני שונאת אותו. ככה זה במצבי - את שונאת כמעט
את כולם. את הבנים, שגונבים לך את כל הבנות. את המשפחה
והחברים, שאי אפשר לספר להם, ונמאס לשקר להם, ועוד יותר נמאס
מהלחץ שלהם שתמצאי חבר. ואת אלוהים, טוב, כל מילה מיותרת.
"למה את כל כך שקטה?"
"סתם."
"קרה משהו?"
"לא משהו מיוחד."
"רבת עם ההורים?"
"דווקא לא. הם היו בסדר." אני מדליקה עוד סיגריה. אני מכירה
אותה כל כך טוב. עכשיו היא תשאל אם רבתי עם איזה חבר, ואז
תחייך ותשאל אם אני מדוכאת מזה שאני לבד ותנסה לשכנע אותי לתת
צ'אנס ליוני הערב.
"זה איזה חבר או חברה? רבת עם מישהו?"
"גם לא."
היא חייכה בסיפוק, כאילו פיענחה איזה צופן סודי. "אני יודעת...
את צריכה מישהו. נמאס לך להיות סינגלית."
אני מגחכת. היא כל כך צפויה לפעמים. "האמת שאני מסתדרת, למרות
הבדידות הקיומית הנוראית. אבל תודה על הדאגה."
"תפסיקי להיות צינית. אני אגיד לך מה. אני אכיר לך את יוני
היום. הוא חמוד ומצחיק, ויש לו זין גדול. ברצינות! שמעתי
ממקורות, שהם בהחלט יודעי דבר... תדברו קצת, תצחקו, תלכו לאיזה
חדר, ואולי יהיה לזה המשך. להשתחרר קצת יעשה לך רק טוב."
לפעמים אני חושבת שאולי כדאי לספר לה. יתרון גדול אחד יהיה
שהיא תפסיק לנסות לשדך לי בנים.
בסך הכל, אנחנו חברות די טובות. מכל האנשים, נראה לי שהיא תקבל
את זה הכי טוב. היא די מה שקוראים "גיי פרנדלי". ונראה לי שהיא
אוהבת אותי מספיק (בצורה אפלטונית, לצערי) כדי לרצות לשמור על
החברות שלנו גם אם היא תדע. הסיבה העיקרית שאני לא מספרת לה
היא שאני פוחדת שאם היא כבר תדע מה אני, אני לא אצליח לשמור
בסוד את מה שאני מרגישה כלפיה. ואני יודעת שאת זה לא כדאי
לעשות.  
אני מנסה להסביר לעצמי שהיא סטרייטית, ושאין לי שום סיכוי. אבל
לכי תסבירי לעצמך כזה דבר כשאת כל כך אוהבת.
"נועה, הראש שלי מתחיל לכאוב."
"את חושבת יותר מדי."

אני עומדת בפינת הסלון עם כוסית וודקה ביד, וסיגריה ביד השניה.
יש בערך 50 אנשים בבית, כל מיני חברים של נועה. תל אביבים
כאלה. אני רואה אותה מחבקת בכניסה בן אחד שנראה לי לגמרי הומו,
לובש מכנסים צמודים-צמודים וגופיה ורודה. אני בוחנת אותו לרגע,
ומיד מזיזה את המבט. דקירה של קנאה עוברת בי. למה הוא חופשי
בחוץ ואני נחנקת בפנים? הו, הארון המזדיין. אני שונאת את
עצמי.
אני מורידה עוד כוסית, הרביעית שלי בחצי השעה האחרונה. אני
עדיין בסדר, הסיבולת שלי לאלכוהול גבוהה יחסית. ייקח לי עוד
לפחות שתי כוסיות כדי להתחיל להסתובב. המצב תחת שליטתי.
נועה מפתיעה אותי מאחור, עם בחור חמוד ואדמדם במקצת. "חמודה,
תני לי את הכוס, את לא שותה יותר. הבנת? כן, אני יודעת שאת
בסדר, אבל אני מעדיפה אותך עם דם בוורידים ולא אלכוהול.
אוקיי?"
אני מהנהנת בכניעה. בשבילך, הכל.
"יופי. עכשיו תכירי, זה יוני. יוני, זאת הכוסית שסיפרתי לך
עליה, תהיה עדין איתה..." היא לוחשת לי "תשחקי אותה, יש לי
קונדומים במגירה", קורצת ומפריחה נשיקה באוויר לשנינו,
ומתעופפת משם.
אנחנו נבוכים. הוא שואל מה שלומי, איך היתה הנסיעה, שאלות
כאלה. אני עונה בנימוס, מחייכת מדי פעם. בסוף הוא מציע שנלך
למקום שקט לדבר (אוי, באמת), ואני מסכימה. בדרך לחדר של נועה
אני מגניבה בקבוק טקילה מתחת לחולצה, ומכריחה את יוני להבטיח
שישמור את העניין בסוד.
אנחנו נכנסים לחדר. הוא מתיישב על המיטה ושואל אם בא לי לשמוע
משהו, מצביע על מתקן הדיסקים העמוס, "יש פה כמה דברים נהדרים.
את לורן היל את אוהבת?"
"כן, שים."
אני מתיישבת לידו. הוא מדבר, ואני שותה. כעבור עשרים דקות בערך
אני כבר שיכורה לחלוטין. אני שומעת את עצמי ממלמלת כל מיני
שטויות, והוא מסתכל עלי, משועשע. האלכוהול משפיע גם על הליבידו
שלי, שמשתולל לגמרי. אני רוצה את נועה. היד שלי מתחילה לנוע על
הירך של יוני, ומגיעה במהרה לאיזור החם. הממ, בהחלט חם... אני
פותחת לו את הרוכסן וממשיכה. המקורות של נועה אכן ידעו על מה
הם מדברים. הו, נועה... למה הוא לא את? למה את לא פה? למה אני
בכלל איתו?! בא לי עליו בערך כמו שבא לי על שרה'לה שרון.
אני לוחשת לו, "יש קונדומים במגירה, קום תביא", והוא קם ומביא.
אנחנו מזדיינים בשקט. בא לי לחנוק את עצמי.

אני קמה מהמיטה ומתלבשת. מדליקה לעצמי סיגריה. הוא שרוע, עדיין
מתנשף. "וואו... היית מדהימה", הוא נאנח, "היה מדהים."
אני נוהמת משהו ומועדת, כמעט נופלת על הרצפה. החדר מסתובב
סביבי, ואני ממש צריכה לשבת. אבל לא בא לי לשבת. בא לי ללכת
לראות את נועה. היא הסיבה שאני פה, ולא האפס הזה שאלוהים יודע
למה הזדיינתי איתו כרגע. אני רוצה את נועה, כאן ועכשיו, ואני
הולכת להגיד לה את זה.
הגיע הזמן שהיא תדע.

נועה מתחרמנת עם ארז בחדר של אחותה, שבצבא עכשיו, ובטח לא
מדמיינת אפילו שאחותה הקטנה מנצלת את המיטה שלה לכאלה דברים.
כשאני נכנסת הם כבר חצי עירומים, נועה בלי חלק עליון בכלל,
והוא בלי חולצה ועם מכנסיים מופשלות. לרגע אני קצת נבוכה
שהפרעתי להם (ועוד כשהם בלי בגדים), אני ממש חוצפנית, אבל זה
עובר מהר.
"נועה!"
היא וארז מרימים את הראש, נבוכים וקצת כועסים על ההפרעה. "כן,
חמודה, מה קרה?" היא קמה אלי, לא אכפת לה שהיא לא לובשת חולצה
וגם לא חזייה. אני רועדת, מרגישה את ההורמונים שמשתוללים בתוכי
בתשוקה מטורפת. אני קצת מתנדנדת, גם מהשתייה וגם ממנה, מהגוף
שלה, מהריח שלה, מהקול שלה... נועה...
"אני לא מאמינה, את שתית עוד, את שיכורה לגמרי! כולך מסריחה
מאלכוהול! כמה שתית, חצי בקבוק?!" היא צועקת, "לפעמים את כמו
ילדה קטנה... שיכורונת קטנה ומעצבנת... אוח!!" היא פונה למיטה
ומתלבשת. "ארז, אני מצטערת, אני חייבת לטפל בה. היה אחלה... אל
תדאג, עוד נמשיך מאיפה שהפסקנו." ומנשקת אותו, נשיקה צרפתית
מדהימה, והלב שלי מפסיק לפעום לרגע. אני רוקעת ברגלי. "די!
די!! אני לא יכולה ככה יותר! נועה, תעזבי אותו!"
ופתאום הסכר נפרץ. אני צועקת הכל. שופכת את כל מה שרץ לי בראש
מולה ומול ארז, ומול כל מי שהיה שם, כי בכל הבית שמעו.
"ותפסיקי לנסות לשדך לי בנים... אני לא בקטע הזה... אני בכלל
לא אוהבת בנים... אני אוהבת בנות... ב-נות!! אני לסבית!
לס-בית!!" הפנים שלה מופתעות. "והזדיינתי קודם עם יוני...
יוני... יש לו זין ענק... אבל תדעי שזה בכלל לא היה חשוב, לא
היתה לזה משמעות, את היחידה..."
"מה?!"
"נועה, נועה... אני אוהבת אותך... אני כל כך אוהבת אותך..."
אני מתחילה לבכות, מרגישה כל כך אומללה, ומתביישת. "אני
אוהבת... אותך... אוהבת אותך!!! רוצה אותך, מתגעגעת אלייך...
חולמת עלייך..." אני מתנדנדת וכמעט נופלת, מנסה להתקרב אליה.
אבל היא מתרחקת, זזה צעד אחד אחורה, ובעצם חמישים אלף צעדים.

שתים עשרה שעות אחר כך, אבא שלי מגיע עם האוטו, ואוסף ילדה
שבורה לחלוטין. את מה שנשאר מהלילה, אחרי הסצינה שעשיתי,
ביליתי בהקאה ובבכי. כולם הלכו מיד אחרי ונועה נשארה לבד
בסלון. היא היתה בהלם מוחלט, עישנה כמעט קופסה שלמה בשעה וחצי,
עד ששמעתי אותה נוחרת. רק אז נרדמתי.
נועה העירה אותי עשר דקות לפני שאבא שלי בא, מודיעה לי בקול
קפוא שהוא התקשר ותיכף יגיע. אני עדיין חצי ישנה. הוא שואל למה
העינים שלי נפוחות, ואני אומרת שלא ישנתי בכלל. "ולמה הן
אדומות?" אני מושכת בכתפיים. יש שאלות שלא שואלים. הוא מלטף לי
את הלחי. בא לי לבכות שוב.
כשיצאתי מהבית, נועה אמרה לי שהיא חשבה אתמול הרבה על מה שקרה,
והגיעה למסקנה שעדיף שלא נתראה יותר. ושלא נדבר בטלפון.  "אין
לי בעיה עם זה שאת לסבית, באמת... אבל קשה לי עם ה... הקטע
השני." ואולי ככה תשכחי מ... העניין הזה, נו, זה שאת אוהבת
אותי.
אלוהים פשוט נהנה לתקוע בי חרבות, שוב ושוב ושוב. אני שונאת
אותו עכשיו יותר מאי פעם. ושונאת גם את נועה. את העולם. והרבה
את עצמי. ונמאס לי כבר לשנוא... אבל כשחושבים על זה, לאהוב זה
הרבה יותר גרוע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין זה אלא
שיגיון.



גברת גילדנהורן
מורעלת עגנון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/10/00 14:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת נחושתן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה