"אלוהים לא משחק בקוביות" (אלברט איינשטיין)
"אף אחד לא אומר לאלוהים במה לשחק" (נילס בוהר)

זה היה עוד יום שני רגיל או שלפחות ככה הוא התחיל. הקומקום רתח
ואמו של יונה מזגה לשלושתם כוסות קפה. רחל, דוד ויונה עמדו כל
אחד לחוד להתחיל יום נוסף של שגרה.
דוד לגם מהכוס המהבילה וסגר את העיתון.
מזה שנים הוא הרגיל עצמו לקרוא עיתון בבוקר בעוד שכאיש צעיר
נמנע לחלוטין מחדשות מתוך אמונה שאם יקרה משהו חשוב' הידיעה
תרדוף ותשיג אותו בעצמה - בטח במדינה כמו ישראל בה הכל עובר
במדיה או אפילו מהר מכך - בשמועות.
דוד קם ונשק לרחל, פרע את שערות בנו ויצא לעבודה. הוא עבד
בחברת מחשבים לא ידועה כמנהל מחלקת התיפעול.
רק הוא ידע בדיוק מה הוא עושה - רחל אף פעם לא באמת הצליחה
להבין במחשבים ויונה שבתור ילד קטן לא הרגיש בנוח להביא את
אביו להרצות לפני הכיתה מפני שהוא לא היה כבאי או שוטר מעולם
לא גילה ענין במקום עבודתו של אביו.
כשהדי המכונית של דוד התרחקו נשקה רחל את יונה על פדחתו ואיחלה
לו יום נעים לפני שיצאה לעוד יום בבית הספר.
רחל הלכה ברגל לעבודה - היא העדיפה את 15 דקות ההליכה של הבוקר
מפני שנהנתה להריח את העצים בדיוק כשהממטרות הפסיקו לרשרש.
ריחות העץ והדשא הרטובים נעמו לאפה. לבסוף יצא גם יונה ונעל
אחריו את הדלת. "עוד יום מתחיל", חשב לעצמו תוך שהוא מנסה
להחליט לאן לקחת את אורה היום בערב.

היום עבר בעצלתיים, שום דבר מעניין לא עבר בשער הישוב אותו
אבטח יונה, והוא מצא עצמו חולם בהקיץ. פעם אחת צלצל הפלאפון
שלו ואורה מהצד השני דרשה בשלומו, שלוש הדקות הטובות של יומו.
רחל סיימה את השיעור ושחררה את הכיתה האחרונה להיום אחרי שכסתה
את כל העלייה הראשונה בפעם השניה באותו היום. בחדר המורים שתתה
תה עם חברה עמיתה, סיימה את הכריך שהכינה בבית, שוחחה עם תלמיד
סורר והבהירה לו את מקומו לקראת בחינת המגן ומה יקרה אם לא
ישתפר בא',ב' וג' ובסופו של דבר אספה את הבחנים של י'1 ויצאה
הביתה.

ישנם מקרים שלא ניתן להסביר, לפחות לא מדעית. רואים על זה
לפעמים כתבות בטלויזיה, מעין פסואדו-מדע. הקשר בין אם לבת,
הקשר בין זוג אוהבים.
ישנם מקרים בהם ללא תקשורת צד אחד פשוט יודע שמשהו קרה לצד
השני. יונה לא הבין מה קרה.
זה התחיל ככה סתם כשיעול, ולאחר כחצי דקה ללא הפסקה עבר ללחץ
בחזה עד שהיה צריך לצאת מהעמדה ולשאוף אויר.
הוא ניסה להתיישר אבל זה עלה לו בגניחת כאב, לרגע הוא חשב שהוא
חווה התקף לב אבל אז הרגיע את עצמו בכך שהוא רק בן 23. באותו
הרגע ממש קפצה לנגד עיניו תמונה של אימו כפי שנראתה בבוקר עם
הבגדים והתיק רגע לפני שנשקה לראשו ויצאה לדרכה. מבלי להבין
למה, מצא את אצבעותיו מחייגות אליה לפלאפון. לאחר 5 שניות של
מתח היא ענתה מהצד השני בהפתעה.
"יונה?" רחל מעולם לא קבלה שיחת פלאפון מבנה כשהשמש עוד
בשמיים.
"אמא..." יונה לא ידע מה לאמר אבל דמעה נקוותה בזוית עינו
הימנית.
תחושת האובדן הכתה בו לפני שניה ופתאום אמו בצד השני של הקו.
"יונה, קרה משהו?" אמו נשמעה מתוחה.
יונה ניסה לסדר את מחשבותיו אבל המילים שיצאו מפיו היו כמעט
בלתי רצוניות, הוא לא שלט בהן, "אל תשאלי למה, פשוט תעשי מה
שאני מבקש ממך. אל תחזרי באוטובוס הביתה, תלכי ברגל כמו
בבוקר".
"מה קרה לך יונה?" אמו נשמעה עכשיו לחוצה "אתה בסדר? אבא
בסדר?"
"כולם בסדר, תבטיחי לי שתלכי ברגל" יונה שמע את עצמו תקיף מבלי
להבין מדוע.
"בסדר, בסדר, אני מבטיחה. אני רוצה לדבר איתך בבית, אם עובר
עליך משהו אתה חייב לדבר איתי".
"אני בדרך הביתה עכשיו, תבטיחי לי שתגיעי ברגל".
"הבטחתי כבר ואני אגיע ברגל, לא יודעת למה אבל אם זה מה שירגיע
אותך אז זה מה שאני אעשה. יונה בחיים לא שמעתי אותך ככה".
"אני אוהב אותך אמא", יונה לא אמר לה את זה למעלה משנתיים.
היתה שתיקה קלה מהצד השני "גם אני אוהבת אותך בן שלי, נתראה
עוד מעט בבית" והשיחה נותקה.
יונה נשאר מביט בתצוגה של המכשיר כלא מבין מה בדיוק קרה
עכשיו.

הוא הוריד את מדי המאבטח והתחיל את דרכו הביתה על האופניים -
הוא מעולם לא נסע מהר כל-כך.
כחצי שעה לאחר מכן הוא נכנס הביתה שטוף-זיעה וחיבק את אימו
שישבה המומה במטבח.
שיערה היה סתור ועיניה אדומות.
יונה הרים את מבטו אליה בשאלה ואז שמע את קריין הרדיו מתאר את
הפיצוץ.