ביחד... אבל תמיד תמיד לבד.
באמצע, מול כולם... אבל בצד.
מחפשת עוד יד... שתאחוז בשלי.
ולך יש לב צייד... לפחות הוא תפס את אותי.
תפס את ליבי כקורבן.
ליבי החליף צבעים... שחור, כחול ולבן.
ליבי הולך למקום, שאין יודע אם ישוב.
ליבי הולך לאותו מקום שוב, ושוב.

לוגמת ממעין של מים טהורים.
כאלה שלא דיברו מעליהם שקרים.
בולעת בשלוקים קטנים, קטנים...
להרגיש את טעם האמת.
בתור תודה, גופי השתתק...
לרגע דומיה, הכרת תודה...
לאמת שהציפה אותו לשניה כה קטנה.

עיני דהרו על רקע של שקיעה.
עיניי בכלל לא רצו נוף,
רק חיפשו אותך,
עיניי נעצרו, ירדה החשכה...
פתאום בכו... כאילו בפקודה.
אני שתקתי, לא אמרתי מילה...
ירדו הדמעות...
רק בגללך.

שומעת רעשים שקטים שקטים,
המתפרצים לאוזני.
גונבת את המילים מתוך מחשבותיי...
כדי שלא יפרצו את מחסום הפה,
שלא יצא ממנו משפט אמיתי,
אבל לא יפה.
זה קשה, לחיות בשקר.

בלעתי מנעול, הכבול...לשרשראות.
כדי שיהיה קשה לדמעות ,
שוב לעלות.
ניסיתי גם לתפוס את הלב... שניסה לברוח.
היה לי כואב, להצליף בו בכח.
אז הסברתי לו במילים... שאלו החיים...
ולא הולכים אחרי כל מי שיפה...
אמרתי לו בפשטות "אתה בסוף תבכה".