5 בינואר
איזה שעמום. כלום לא קורה.
אני יושב בצריף שלי ומסתכל החוצה. הנוף נראה כמו שהוא תמיד
נראה - צהוב.
החולות המדבריים המאוסים מבהיקים באור השמש הקופחת. לטאה
עצלנית מתנועעת לה בעייפות לרוחב החול, כנראה בדרכה לביתה
בסלעים הרחוקים. כמוני, היא לא ממהרת לשום מקום. כל היום
לפניה.
חם. באמת חם. יותר מדי חם לפרוזה.
"אל תדאג, מחר יהיה יותר חם" אומר טיטו, הצב הטלפתי שלי.
אני שונא כשהוא מתחיל להתחכם.
אני סוגר את הדלת ומפעיל את המאוורר הקטן שלידי. הוא בקושי
עוזר.
אני הולך לשכב במיטה, לעצום את עיניי ולדמיין שאני בים.

6 בינואר
חם. הרבה יותר חם מאתמול. טיטו צדק. אני שונא שהוא צודק.
למה הוא אף פעם לא יכול להיות צודק בדבר חיובי? שינסה להגיד
שיירד גשם ולצאת צודק.
גשם...
מאז שהגעתי למקום המחורבן הזה לפני 25 שנה לא ירדה אפילו טיפה
אחת.
נראה לי שהיום אני אלך לשכב במיטה, לעצום את עיניי ולדמיין
שאני בים.

9 בינואר
כבר עבר חודש מאז האספקה האחרונה שלי. לא מבין למה לא הגיעה
החללית. היא אמורה להגיע פעם בחודש אבל לפעמים הנהג השיכור שלה
מתרסק על איזה כוכב לכת ואז צריך לשלוח אחת חדשה.
בינתיים נשארה לי עוד מספיק אספקה לכמה ימים. אני מקווה שלא
שכחו אותי.
אני שואל את טיטו אם הוא מרגיש בקרבתה. בדרך כלל יש לו חוש
לדברים האלו. טיטו מוציא את ראשו מהשריון ומרחרח מסביבו. אחרי
חמש דקות הוא אומר 'לא' קצר וחוזר לשריון. הוא מעצבן אותי
הטיטו הזה, אבל הוא הדבר הכי קרוב שיש לי לחבר ולפעמים הוא גם
קצת שימושי.
מצאתי אותו לפני חודש זוחל על החול שליד הבקתה שלי. הרמתי אותו
והחזקתי אותו באוויר. מיד הוא התחיל לפרפר ופתאום שמעתי קול
חזק מאוד צועק בתוך המוח שלי: "תעזוב אותי אידיוט. יש לי פחד
גבהים". כל כך נבהלתי שזרקתי אותו בבהלה לחול. זו היתה הפעם
הראשונה שראיתי צב טלפתי. נכון שראיתי פעם סוס מדבר ופעם אפילו
ראיתי כלב רוקד סטפס אבל זה היה השיא. הוא נפל על הגב והתחיל
לנופף ברגליו באוויר ולקלל. הפכתי אותו בחזרה על הבטן ובמקום
להודות לי הוא המשיך ללכת ממלמל לעצמו. איזה כפוי טובה. למחרת
שמעתי דפיקה קטנה על הדלת. פתחתי את הדלת בתקווה (אין לי הרבה
אורחים. האורח האחרון היה גמד אילם לפני 5 שנים) והוא נכנס
בשלווה לתוך הצריף, התיישב ליד המאוורר שלי ונרדם.
לא היה לי כוח לסלק אותו ומאז הוא נשאר איתי.
שאלתי אותו פעם איך הוא נהיה טלפתי והוא ענה שהלך לו להנאתו
במדבר לפני כמה שנים, מחפש איזה עשב טעים או איזה סלע שיתאים
לשנת הלילה, ופתאום ראה מין אור חזק ובוהק בשמיים. כשלבסוף הוא
הוציא את הראש מהשריון (עשרה ימים מאוחר יותר), הוא גילה שהוא
יכול לשמוע את מחשבות הצב שעמד לידו. הן היו כל כך משעממות
ועסקו רק באיפה למצוא עשב יותר טעים ואיזה סלע יהיה טוב לשנת
הלילה, עד שהוא כבר התחיל להצטער על המתנה שניתנה לו. מאז הוא
מסתובב על פני הכוכב בחיפוש אחר מישהו אינטליגנטי לדבר אתו,
ולטענתו עד היום הוא עוד לא מצא אחד כזה.
כבר הזכרתי שיש לו יכולת מדהימה לעלות לי על העצבים?
ולמרות זאת, זה היה הסיפור הכי מעניין ששמעתי ב- 20 השנים
האחרונות (ובעצם גם היחיד).

12 בינואר
החום מחמיר. אני כבר לא מסוגל לצאת מחוץ לבקתה שלי ליותר מחמש
דקות בלי לקחת איתי לפחות 5 קנקנים של מים.
מים. זה הדבר שאני מפחד ממנו. טיטו ואני שותים הרבה מאוד בזמן
האחרון, ומים יהיו הדבר הראשון שייגמר. שאר האספקה גם מתדלדלת.
האם שכחו אותי?

"טיטו, יש סימן..."
"מהחללית? לא".
אנחנו כבר לא צריכים להשלים את המשפטים כדי להבין אחד את
השני.
זה מתחיל להפחיד אותי.
"טיטו".
"מה?" הוא שואל בעצבנות.
"ידוע לך איפה אפשר להשיג..."
"מים?" הוא משלים.
"כן".
טיטו מוציא את הראש ונכנס לטרנס הרגיל שלו.
אחרי חמש שעות בהן אני יושב ומחכה בסבלנות נמאס לי ואני בועט
בו בעדינות פיזית מתונה.
טיטו משתחרר המום מהטרנס.
"מה קרה?" הוא שואל.
"רעידת אדמה. די חזקה." עניתי תוך שימוש בפרצוף הפוקר המושלם
שלי.
"בטח" אמר בחוסר אמון.
שכחתי שהממזר טלפתי.
"נו..."
"מה נו?"
כאילו שהוא לא יודע על מה אני מדבר. הוא מנסה בכוח לעצבן
אותי.
"מצאת מקור מים?"
"לא", אומר טיטו בעודו מכניס את ראשו לשריון ונרדם.
בן זונה.
"שמעתי את זה" הוא אומר מתוך השריון.
"יופי".