היה ברור שהיא עושה את זה במכוון. שהיא מבינה ויודעת היטב מה
היא עושה. כלומר תמימות לא היתה כאן, אלא דווקא מודעות מחושבת
ומדודה. היא הסתובבה בחדרים הפנימיים של ארמון הנשיאות, מדיפה
ניחוחות של בושם משובח, עירומה בפלג גופה העליון, לבושה חצאית
שחורה וארוכה שנמשכה עד לקרסוליה ולנעליה האופנתיות הגבוהות
והצמודות. שדיה הצעירים והרעננים, זקורים ביהירות, ופיטמותיה,
בדיוק במרכז, נדיבות ובולטות, אדומות כדם, כצבע שפתיה
הבשרניות. היא היתה רזה עם גו דק וארוך, צבע עורה לבן, ושערה
אדום מתולתל שהתארך עד לכתפיה. עיניה בצבע טורקיז עז, ופניה
רכות ויפות עד כאב.

בכלל, היא נראתה יותר כמו סטודנטית אנגליה מאוקספורד עם מבנה
גוף על גבול האנורקטיות, שנוהגת להצטלם לערוץ האופנה בחופשות,
ולאו דווקא אחותו היקרה והאהובה של סאדאם חוסיין. היה לה שם
תפקיד כלשהו, בארמון, זה היה ברור, אולם אף אחד לא ידע מהו
תפקיד זה. היא היתה מעין סמכות רוחבית. לא העזו להמרות את פיה.
היתה באה ויוצאת בקלילות בין חדרי הארמון, נכנסת למשרדים
השונים, מעיינת במסמכים סודיים ביותר, מחלקת הוראות, ואף אחד
לא מעז לפצות פה. ואולי לא היה לה שם שום תפקיד, אבל היא היתה
שם, והיא היתה אחותו של הראיס.

וכל אימת שאחיה, סאדאם, היה נכנס ורואה אותה ככה, מסתובבת
בחדרים, כמעט רוקדת, בטבעיות, בין כל הגברים ממלאי התפקידים
הרשמיים בארמון, מהלכת בחדר כמו רוח, מדברת בטלפון, הוא לא
יכול היה לשאת זאת. היא היתה האדם היחיד שהבעית אותו. האדם
היחיד בארמון, ובמדינה בכלל, שלא השפיל את מבטו בנוכחותו,
מתעלם מהשררה שלו. הוא לא הבין אותה. ככל שחשב והוסיף וחשב
עליה, על התנהגותה, הוא לא הצליח למצוא לעצמו הסבר לכך. איך
היא מעזה להסתובב  עירומה בארמון. בארמון שלו. האם איננה מבינה
כמה הוא מסוכן, וכמה הוא מתעב את המוחצנות הנלוזה הזו, את
הפריצות הזו, את ההשפלה הזו שהיא משפילה אותו מדי יום, בנוכחות
כולם. מערערת על סמכותו המוחלטת. האם היא באמת איננה תופסת
היכן היא נמצאת, ושברגע אחד הוא יכול  לשים לזה קץ, על כך שהיא
מבזה אותו ואת מוסד הנשיאות שלו. לא, הוא לא הצליח לעכל מה
באמת מתרחש אצלה.

וכמו שהוא היה נכנס לאחד החדרים, והיא היתה שם, מבחינה בו,
גופה היה נטען מחדש מנוכחותו, שמילאה את החדר ורוקנה ממנו את
כל האחרים. אז היתה מתיישבת על השולחן, ראשה מוסט לאחור, גוה
מתעקל, ידה מושכת את שיערה הפזור לעורפה, ושדיה המתוחים נועצים
בו מבט. אחר כך היתה נשענת בחצי גוף על אחד הגברים שם, שהיה
נשאר קפוא על מקומו, רועד מפחד ותשוקה, כשעיניה זורמות בקו ישר
לעיניו של אחיה. וסאדאם, תמיד מלווה בשומרי ראשו, לכל מקום
שהלך, גם בתוככי הארמון, היה לוקח אויר, חושק שפתיים, מייצב את
נשימתו, ומסמן להם בתנועת יד, שהכירו אותה כבר, ש"יעשו איתה
משהו", עם האחות ה"ליברלית" שלו. ברגעים אלו, מיד היתה נוצרת
מעין חומה חיה בינה לבינו כך שהיא יצאה משדה הראיה שלו, ואז
הוא היה פונה ועובר לחדר אחר. אולם הם לא העזו לגעת בה. זה היה
מסוכן מדי. יחסו של סאדאם לאחותו לא היה מובן להם, ולכן לא היה
ברור מה מותר ומה אסור להם לעשות איתה. עובדה, הוא עצמו שהיה
עד, מזה ימים ארוכים, להתנהגותה המוזרה והמבישה, הוא עצמו לא
עשה עם זה דבר וחצי דבר.

אחר כך בישיבות הקבינט הליליות שלהם, של סאדאם וחברי מוסד
הנשיאות שלו, דמותה של אחותו באה אליו, בלא להרפות. היו לו
חזיונות. הוא ראה אותה רוקדת מולו, חצי עירומה על השולחן,
עוברת מחבר קבינט אחד לשני, מלהגת עם כולם. ובזמן שאחד משריו,
היה מוסר לו דיווח, למשל, על הנעשה בשדות הנפט שלו במחוז
הצפוני של המדינה, הוא ראה אותה רוקדת על החולות בשמש הלוהטת
במדבר, בתוך אדי הנפט המרקדים באויר, יחפה, כמו הזיה מדברית
חמה, בחצאית בדואית שחורה, מרובת שסעים שהגיעו עד למותניה,
מגלים ומסתירים חליפות את רגליה הארוכות, הלבנות, החמות משמש
המדבר. והיא, מחייכת בשלווה, כמו אדי הנפט מסביבה לא היו אלא
ענן אויר קר וממוזג, מסמנת לו באצבעה לגשת אליה, להצטרף
לריקודה המדברי.

הוא פקח את עיניו, מטושטש ומסוחרר, נועץ אותן בשר הנפט שלו,
שדיבר ודיבר ללא הפסק. אולם הוא לא שמע אותו. רק ראה את שפתיו
נעות ללא קול. הוא משך את כפות ידיו על פניו, מנסה למחוק את
ההזיה ממנו והלאה. דמותו של שר הנפט התחלפה לסירוגין בדמותה של
אחותו הרוקדת, חוסמות את שדה המחשבה שלו, ועומדות להטריף את
דעתו. הוא חש שהוא מאבד שליטה, וניסה בכל כוחו לקלוט את דבריו
של השר, ללא הצלחה. אגלי זיעה התגלגלו ממצחו, צורבים את עיניו,
ואחר כך המשיכו מטה אל לחייו ושפתיו. ואז, במשיכת גוף אחת, הוא
התרומם , מכה בכפות ידיו על השולחן, מחריד את כל שריו. שר הנפט
שלו קפא על מקומו רועד. הוא לא ביקש את סליחתם, כי זה לא היה
הסטייל שלו, של סאדאם, לבקש סליחה, ויצא החוצה, פונה לכיוון
החדר שלה. שומרי ראשו, כמו צל, נעו אחריו.
זו היתה, כאמור, שעת לילה מאוחרת.

הוא הגיע למבוא חדרה ופתח בקלות את הדלת. היא ישבה שם, בקצה
המיטה, בשימלה לבנה ארוכה, רגלה האחת בקרקע, והאחרת מכופפת על
המיטה, מחייכת אליו. היא חיכתה לו. בעלה שכב ישן, חבוי מתחת
לשמיכה, בצדה השני של המיטה. הוא התעורר מיד כשסאדאם נכנס, אבל
ידע שאסור לו לפקוח את העיניים עכשיו. אז הוא עשה עצמו ישן ורק
המשיך להשתמש באוזניו, מנחש את האירועים, ואת סיכוייו לשרוד.
סאדאם הביט לעברו פעם אחת, פנה לאחותו בלי לחייך ובלי לומר
דבר. אחותו הושיטה אליו את ידיה, מוכנות לחבק את כתפיו הרחבות
של אחיה, אהובה. הוא צעד לעברה, שומרי ראשו עומדים מאחוריו
בקשת, ידיהם מונחות על מותניהם קרוב לכלי נשקם, מוכנים לכל.
היא חייכה אליו שוב, חיוך מתוק ורך, מתעלמת לחלוטין מחבריו.
הוא נרתע מחיוכה, אבל התקרב ונעמד מעליה. כפות ידיו עטפו את
מותניה בחוזקה, מושכות אותן אליו במהירות, באלימות, בקצב
נשימותיו שהלך וגבר. אחותו נלהבת ומרוגשת, ידיה מלטפות את גבו,
את כתפיו, מושכות בשערו, מלטפות את פניו, ממלמלת "אחי אהובי,
אחי אהובי", בערבית. זה היה מוזר לשמוע אותה מדברת בערבית.
תמיד זה היה מוזר. למרות שזו היתה שפת אימה והיא שלטה בה היטב.
והוא, ניכר בו המאמץ להתעלם ממנה, להסתיר את התרגשותו, לא הביט
בפניה, פניו מוסטות הצידה. ולמרות שנרתע ונחרד מדבריה, לא עמד
בו הכוח להשתיק אותה. בעלה המשיך לשכב מתחת לשמיכה, בלי לזוז
ובלי להוציא הגה. משכיבתו המתוחה והדוממת ניכר בו שהיה ער
לגמרי.

לבסוף הוא גמר, מאופק, מחניק את קולו, ובלי להביט לאחור קם
ויצא החוצה, שומרי ראשו אחריו. הוא חזר לישיבת הקבינט. שריו
הנאמנים ישבו שם, מחכים לו בשקט. הוא חייך אליהם, וביקש בתנועת
יד להמשיך את הישיבה.