הוא קם בבוקר, הסתכל במראה וראה את מה שלא חלם לראות: אדם קשה
מנוכר, לא מגולח, שקוע בתוך בוץ. הוא התגעגע למה שהיה פעם, כבר
15 שנה שהוא חי בעבר. התאונה הדהדה בו, ולא הניחה לו, הוא
הרגיש כלוא בזיכרון.
הוא זוכר את עצמו קם בבוקר מאושר, יוצא החוצה, שם את פרצוף
עובד חברת הביטוח המלוקק, אומר בוקר טוב לכל הקולגות, ומשחק
אותה בוס.
כשסיים עם הזיכרון הוא חזר לישון ולאחר מכן קם שוב, הדליק את
הטלויזיה, שם את הרגליים על שולחן הקפה. אין לו קפה בבית והוא
בכלל לא שותה קפה, אבל שולחן יש לו. שידעו, שידעו, זה אדם עם
סטייל. הרצון לסטייל זה כל מה שנשאר בו, הוא חיפש משהו שמילא
אותו, שלפחות כלפי חוץ יפגין חיות.
והוא ראה מה יש בטלויזיה, השתעמם ונרדם. כשקם, צעד בצעדים מתים
לעבר המראה. התגלח, הסתרק. "בימים הקרובים אני חייב להעסיק את
עצמי", אמר לעצמו. "היום מתקרב, אני חייב שמחה". הוא חשב על
משהו, התקרב לעבר הדלת, נעל אחריו ויצא לאוויר העולם. הוא הלך
ברחוב עם הראש בלבנים, הגיע לבר הקבוע שלו והתיישב על כסא.
"מה ברמן...? איך חייך היום?" הוא שאל.
"אתה יודע... חראגיל", ענה הברמן.
"מה עם ההיא? לא היה משהו?"
"היה היה", ואז הוא מגחך לו, "רצתה מה שאסור, אתה יודע..."
"מה? רצתה..."
"כן, כן."
"אהה... חבל... היא הייתה חתיכת  אשה."
"כן הא? טוב, לא נורא, עוד אחת לרשימה".
"מה איתך? מה קרה התגלחת?"
"סתם, המראה אמרה לי."
"אתה דפוק אתה, ג'וסקו פלנטר... אבל אני בכל זאת אוהב אותך,
אתה רואה... זאת אהבה אמיתית".
"טוב, שתוק ושמע. אני עושה מסיבה  מחר."
"אבל ירד מחר שלג אמרו."
"אז אמרו. אמא שלך לא לימדה אותך שלא להקשיב לדברים האלה?"
"כן היא לימדה... מצטער אמא."
"אז תבוא."
"בואנה אתה מוזר אתה, ג'וסקו."
"אתה בא או לא?"
"כן... כן... למה לא."
"ג'וסקו, ג'וסקו... מתי תיקח את עצמך בידיים, הא? מתי תהיה
הג'וסקו שהכרתי פעם? מלא עוצמה והדרת כבוד?" אבל ג'וסקו רק עצם
את עיניו והשפיל את מבטו לכוסית המרטיני.
"גם אני מתגעגע..." מלמל לעצמו, אבל הברמן לא שמע. ג'וסקו סיים
את כוסית המרטיני, קם, החל ללכת לכיוון הדלת. בדרכו נתקל באשה
והפיל לה את הקפה ששתתה ישר מהפה. הוא התכופף לעזור לאשה לנקות
את הבלאגן והם החלו לדבר. ג'וסקו הזמין את האשה למסיבה הערב,
היא נראתה לו עצובה והוא חשב שזה יכול לעזור לה. אחר כך ג'וסקו
החל לטייל בפארק, הביט במנורות הרחוב... ולפתע שמע חריקה
"יייייייייייייייייייייי!!!", כמעט שחטף התקף לב. זה קרה לו כל
הזמן, אז הוא לא התרגש במיוחד, הוא המשיך ללכת והתיישב על ספסל
בפארק, אחרי זמן מה נרדם והחל לחלום, הוא חלם שוב על אותה
הסצנה שבכל פעם הוא חולם עליה: הוא בולם את המכונית באלימות,
לא בזמן. הבום של הפגיעה, הכאב החד שעבר בכל הגוף. וסירנות
האמבולנסים. יום שישי הגיע, ד'ה ביג דיי. מי יהיה שם? כולם
יהיו שם, כי לג'וסקו היו חברים. כולם מהעבר, אבל בכל זאת. הערב
הלך נפלא... מוסיקת ג'אז קלילה ניגנה ברקע. ג'וסקו דיבר עם כל
האנשים שהיו פעם חלק מחייו, כל האנשים שמילאו את חייו, אבל
היום הם סתם היו פרצופים בשבילו, הוא לא החשיב אותם כל כך. הוא
שמע את הסיפורים הנדושים שלהם, על איך שאשתו של קרייסלר ילדה
עוד בן, כמה שחיי העשירים יפים ומסוגננים, גם הוא הרגיש כך
פעם... אבל מי שהרגיש כך בתוכו מת.
ג'וסקו הרגיש שהוא זקוק להפסקה, הוא יצא החוצה אל המרפסת
לאוויר. הוא התהלך לו שם, ואז פתאום הוא עצר. הוא חשב שהוא ראה
משהו. הוא ראה שני חתולים אחד על השני, אבל היה משהו מאוד מוזר
בסצנה, הוא יכל להישבע שהחתולה לא זזה (לבדה זאת אומרת). הוא
קרא על זה משהו, לגבי חתולים נקרופילים. אבל הוא חשב שזה הכל
שמועות. הוא לא חשב על כך יותר מדי והמשיך בדרכו. על הגג הייתה
אשה. ההיא ישבה מקופלת מקור,כשברכיה מוצמדות לחזה. זו הייתה
האשה מהבר.
"שלום לך, הכל בסדר? מה את עושה פה בחוץ בגג?"
" לא רציתי להיכנס", ענתה האישה.
"מדוע את לבדך פה כך, אם מותר לשאול?"
האשה לפתע פרצה בבכי.
"תלך, בבקשה ממך."
"מה קרה?" שאל ג'וסקו.
האשה סירבה לענות, אז הוא החליט להסתובב ולחזור יותר מאוחר.
הוא הסתובב ללכת, הלך כמה צעדים והפנה את מבטו לאחור. האשה עמד
על קצה הגג, היא עמדה לקפוץ. ג'וסקו רץ ותפס אותה ברגע
האחרון.
"מה את עושה?!"
"תעזוב אותי!"
"אני לא מאמין, את ניסית להתאבד!"
"אני לא! תעזוב אותי!"
"תעזוב!"
הם נשארו לדבר כל הלילה וראו שהם כל כך דומים, מהמון בחינות.
שחייהם ריקים, והם קמים סמרטוטי רצפה בכל בוקר. כשהגיע הבוקר
ג'וסקו שכב במיטה, מאושר. מאושר כי הוא צדק, הוא ידע, שאם הוא
עושה מסיבה הוא ימצא סיבה לא להתאבד. הוא ידע. הוא קם, הוא
השאיר פתק שהוא הלך ויחזור יותר מאוחר ויצא מהבית. לאשה זה לא
שינה, גם היא הייתה צריכה ללכת. האשה התארגנה, יצאה, והלכה
לבית הקברות. כמו בכל פעם בתאריך זה בשנה. היא הולכת לבקר את
אחותה. האשה הגיעה לקבר, כרעה ברך ושמה פרחים, על הקבר ראתה
בראשי תבות את שמה של אחותה מ.ג'. גורדון. האשה הרימה את הראש,
לרגע חשבה שראתה את מעילו הבז' של ג'וסקו מתרחק ממנה מכיוון
הקבר. ואז אמרה שכנראה דמיינה.
באותו זמן ג'וסקו התרחק מהקבר שהוא מבקר בכל פעם בתאריך זה
בשנה. קבר של אשה שהכיר פעם, לשעות בודדות. אשה שלקח אותה
טרמפ, וכשהשודד הגיע, ניסה להיות גיבור כמו שראה בקולנוע.
ובסערת הרוחות האשה נפגעה, במקומו. ומתה, במקומו. והוא מת גם
כן, שכן בוס חברת הביטוח, שהיה כה טווסי ומלא פאר, סורס. כל
זאת לפני 15 שנה, כשהיה עוד צעיר ומצליח. כל זאת לפני האשה
שכשנכנסה לאוטו הציגה את עצמה ששמה יישאר חרוט בזכרונו לעד,
וידחוק אותו לסיוטיו, מרי ג'יין גורדון.