מיקאל אמיר / געגועי לעדן |
השמש כמהה אל אופק עורגני
ודמנו זרם לאורכי המילים.
אני זוכר:
חווה שלי, אם כל מת
יושבת על ענף תאנה עקוץ צרעות,
שפתיה מטפטפות עסיס בגידה
וקשב חדש דורך אותה -
רומס נשלים של תמימות.
מעכשיו לנו רק סעודת חרבות
וחלומות מזוקקים של גפן קנוקנות מזדקנת,
להשכיח עיצבונות גן נוצות אבוד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|