לא ביקשתי לכחד שום זעקה. האצבעות שלי נעות על כף ידי האחרת,
כאילו מבקשות לקרוא בה את המסתורין הסמוי, וחשות את העור שהולך
ומתקשה בזמן האחרון, מקבל מרקם אחר, מחודש.

לא ביקשתי לכחד, אבל כיחדתי, וקולי אינו נשמע. אמנם אני חלק
מהעולם, ניצב בו ותופס בו חלל, ומעניק, ומקבל, ומחולל, אך מה
ההשפעה שיש למנוחה שלי עכשיו, בחדר החשוך משהו, בשעה העדינה
הזו של הערב, על מה שבחוץ. הרמזור מתחלף לירוק באיזו צומת,
והמכוניות נוסעות בה, חוזרות אל התנועה בהדרגה, משתלבות. מוכרת
צעירה ומאירה פנים בגלידריה מעניקה עודף לזוג צעיר, חילוני שבא
אליהם, הוא בגופיה ירוקה צמודה והיא גם במשהו כזה, ועוברת
ביניהם איזו בדיחה, משהו שמעלה בבת-צחוק על פני כולם, שתדהה
מהם מיד בעבור הרגעים.

השקט כל-כך מקיף עכשיו, ונוכחותו כאילו מעטרת את כל הנתיבים
שלי אל החוץ. שקט מוצק. שקט מצרים. הגוף ממשיך לנשום באופן
בלתי-רצוני. נשימות שקטות, קצובות. כמה שרירים תפוסים, הראש
קצת לא ממוקד, וכואב, והשקט דובר אלי ללא מילים ומניח אותי על
המיטה, עם יד שלוחצת יד אחרת, נעות אחת על כף רעותה, חשות.

צלצול פלאפון. חד ואובייקטיבי. לעולם לא תלוי במצב. תמיד מתחיל
במנגינה הקצבית שלו, שתחזור שוב ושוב באותם המרווחים הקבועים.
מישהו מנסה לחפש אותי מעבר לקו, אבל אני לא רוצה אותו עכשיו.
אפילו לא לדעת מי זה, או זו. לחיות באור של אי-הידיעה, שהיה
כל-כך יפה בספר 'פרא' ולפעמים הוא גם יפה בחיים.

תם הצלצול. השקט שוב תופס את מקומו, כמו אדים שמתפשטים. החדות
הצלולה של כל הפולי האלו שפיתחו בכל מיני מעבדות מלאות מחשבים
מתפוגגת כלא היתה. ואני צריך לאחוז משהו. להיאחז במשהו.
להתאחז. להיתלות על משהו בטרם אסחף בזרם, למטה. יד ימין לא
יכולה לעזור ליד שמאל במקרה הזה.

רוצה. כמו ציפור שיר הכמיהה הגדולה הזו עולה. רוצה. מדרגות
נעות אל עבר הקומות למעלה, מנסות לעלות גם את כל שלדת הבניין
על גבן. רוצה עוד, להתמצא באופן מדויק אל הכלי שאני צריך למלא,
ולתת. לא רוצה להתערפל בתוך מושגים מהוהים, מעורפלים כמו השקט
החשוך של עכשיו. רוצה.

שוב מצלצל הפלאפון. צלצול ציפורים ממוחשב. אני מקים את הגוף
והשרירים והרצון. אני נעמד על רגלי. המים מברז השירותים שוטפים
את הפנים שלי, ומיד לאחר מכן אני יוצא לתפילת ערבית.