[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל אלמוג
/
ימים נוראים

הסיפור מספר על אשה שחייה נהרסו כתוצאה מהתעללות מינית
בילדותה על ידי אביה. כל הקטע הנוראי הוא שאמה ידעה על זה ולא
עשתה כלום - עכשו בגיל 37 היא שוקלת 159 ק"ג, לא יוצאת מהבית
ולא חיה. היא ועוד הרבה.




שנאתי אותו - כל כך שנאתי אותו. הוא היה החבר הכי טוב שלי. אז
מה אם הוא חושב שאני משקרת, הוא צריך בכל זאת להיות לצידי.
הייתי סולחת לו אם באמת הייתי משקרת אבל אני לא. אני דוברת
אמת.

כרגיל חזרתי הביתה. אכלתי ארוחת ערב. המנה השנתית - פרוסת לחם
עם גבינה. הייתי רזה וגבוהה - הייתי בת שלוש עשרה, מטר שישים
ושבע ושקלתי שלושים ק"ג. הייתי חיוורת. תמיד חיוורת. שנאתי
לאכול - זה מילא אותי וזה עשה אותי יפה. רציתי להיות מכוערת
כדי שזה יסתיים - כדי שהוא ייגעל ממני.
הוא חזר הביתה מהעבודה. ככה קראתי לזה. הוא לא עבד, רק חזר
הביתה שתוי אבל זה נראה לי ממש כמו עבודה - אתה שם רוב חייך,
כשאתה חוזר הביתה עייף אתה מדוכא ואכזרי. הכי אכזרי שאפשר.

הוא צעק עליי. הייתי כבר אמורה להיות מוכנה. כבר בפעם שעברה
הוא אמר לי שבכל פעם שאני רואה שהוא בא, להתכונן כבר ולהיות
מוכנה. הוא פשט את בגדיי באכזריות. הם היו על הרצפה כאילו צחקו
ממני. נעלבתי ממנו. הרגשתי כל כך מושפלת - למה? למה אני? כל כך
שנאתי אותו.
בכיתי. לא יכולתי להתרגל לזה. הוא סטר לי - זה כאב. כאב כל כך.
הוא נכנס לתוכי - בתנועה מהירה. אמא שלי שמעה את זה. עד עכשיו
חשבתי שהיא לא יודעת אבל היא נכנסה כאילו כלום. היא הושיטה לי
מגבת לנגב את הדם ואמרה שזה עוד מעט יסתיים. הייתי בהלם. חשבתי
שהיא תעזור לי, שתצעק עליו, שתרביץ לו אבל היא ידעה. כל הזמן
היא ידעה. מאותו הרגע חשבתי שזה בסדר. חשבתי שהוא אמור לעשות
את זה, לגעת בי, לנשק אותי, לחבק אותי בצורה שהוא עושה את זה.
הוא נגע בי. הוא העליב אותי והשפיל אותי.

הוא סיים. הוא זרק אותי על הרצפה וציווה עליי ללכת לחדרי - הוא
אמר שהוא כבר יגיע ויטפל בי. חיכיתי בחדר. זה היה כמו השקט
שלפני הסערה. הוא נכנס כשבידו חגורה. הוא היכה אותי, אמר
שבכיתי וזה הרס את הכל - הוא אמר גם שלא הייתי מוכנה בזמן.
חשבתי שאני סתם משרתת שלו. שנולדתי בשביל לספק אותו ואין לי
זכות לחיות את החיים חוץ מהשעה הזאת ביום שבו הוא היה הורג
אותי - בכל פעם מחדש. זה הגעיל אותי.

ביום למחרת הוא הגיע. הייתי מוכנה - הרגשתי שאני חייבת לספק
אותו - חשבתי שככה הוא יאהב אותי. רציתי שהוא יהיה אבא שלי -
רציתי שהוא יתגאה בי.
הוא נכנס לתוכי כרגיל ועשיתי את כל מה שהוא ציווה - הוא שיבח
אותי על מעשיי אבל בכיתי, זעקתי, צרחתי - אבל הכל בשקט. הכל
בשקט בשקט כי אסור לדבר על זה, אסור להתכחש לזה, אבל אסור
להתלונן על זה הרי הוא אבא שלי והוא מחליט.
ככה זה המשיך והמשיך. במשך הזמן זה הפך להיות חלק מהשגרה -
פחדתי מזה. לא רציתי שככה אני אחיה כי בסתר לבי ידעתי שזה לא
בסדר אבל זה היה בסתר. זה היה מוחבא מאחוריי כל השנאה שלי.

עברו שנתיים מאז שזה התחיל. אני כבר בת שלוש עשרה וחצי. הוא
היה הפעם שיכור מתמיד. החלטתי שהפעם זה סופי - הפעם אני אתנגד
לו. הרגשתי שאני לא יכולה יותר - הרגשתי שזה יותר מדי.
צעקתי עליו וצרחתי. הוא פקד עליי לשתוק - הוא אמר שאם יזמינו
משטרה זה הסוף שלי. צרחתי - הוא נבהל, הושיט את היד וסיים את
מה שהוא נתן לי - מוות איטי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרלאסור
פרלמותר
כבר זצ"ל






"קרוסורק" ביום
זיכרון ממלכתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/05 11:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל אלמוג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה