"כבר יש לי כרטיס,אבל תודה" השבתי. זהו. עכשיו רק נותר לי
להתיישב ותוך פחות משעה אהיה בבית. האוטובוס היה מלא, אוטובוס
אחרון לפני שבת, אוטובוס ראשון של החופש וללא ספק האחרון שאקח
לבוגרשוב ביום חם שכזה.
לא הייתה ברירה, בגדתי בערכיי השמאלנים והתיישבתי ליד מתנחל.
איש צעיר ובלונדיני, מהותו וערכיו מוסתרים תחת הזקן הסבוך,
תרמיל מלא וסנדלים תנ"כיות. בדיוק מה שהיה לי חסר אחרי יום
שכזה.
מקום המפלט היחידי שלי היה הi pod- אז דחפתי אוזנייה אחת לאוזן
ימין, ואת השנייה השארתי מדלדלת...יש לי נטייה ללכת לאיבוד
כשאני מאזינה למוזיקה-וכבר רציתי לחזור הבייתה. לרקע הייסורים
התלוותה מוזיקת אר נ' בי חרישית, ואז אביב גפן.

זה היה השיר הזה, "השיר שלנו", זה היה השיר הזה, שאלון אהב
יותר מכל, השיר הזה שהוא שר בטיול הראשון, בקול צרוד, בקאבר
שונה ומאוהב לאביב גפן. "הוא בטח מת" אתם חושבים, או "הם בטח
היו מאוהבים עד השמיים ואז הוא עזב אותה, הבן זונה".
אלון היה אהבת נעוריי האידיאלית - גדול ממני בשלוש שנים,
מוכשר,מוחצן וחברה עם ציצים בגודל של אשכוליות. ידעתי מה הוא
אוכל בכל יום, באיזה דרכים הוא נוסע ומה המידת נעליים שלו. אבל
למעשה, אלון לא ידע שאני בכלל קיימת...הוא הכיר אותי בתור
הילדה שתמ..

ריחות תועבה העירו אותי ממחשבותיי.
המתנחל הנווד הוציא את ארוחת השבת שלו; עיסה מבחילה של גזרים,
מיונז בצל וקטשופ-לפחות ככה זה הריח. התחלתי להתבלבל. החלפתי
שיר.

כעת התנגן if u ruled the world, המוזיקה זרמה לי בציטופלזמה
של תאי המח, ריחות הבצל הגיעו לקצות אצבעותיי והחייל שמולי קרא
ספר ברוסית.  
אם הייתי יכולה הייתי מחליפה מקום-עוברת לשבת ליד האישה השמנה
שנראתה כמו כפילה של המורה שלי להיסטוריה-אבל לא היה לי נעים
משותפי לספסל האוטובוס. הבנאדם אוכל עיסת שטנים מתוך בקבוק
נביעות חתוך, אין צורך להפוך אותו ליותר פתטי. ואז נזכרתי שיש
לי מבחן במתמטיקה אחרי החופש ושיש מחר את האליפות והבטחתי שאני
אבוא, אז החלפתי שיר.

פעם, בלילה שלפני המתכונת של אלון בערבית, התקשרתי אליו,
ודיברנו שש דקות. בהתחלה סתם שתקתי-רק רציתי לשמוע את קולו
הצרוד אומר "הלו". [הוא אפילו לא היה מהיצורים האלה שאומרים
"אלו", האמת היא שעם התגברות האובססיה אליו התחלתי להגיד
"אלו". בצורה שנשמעת כמו א--לון רק בלי נון.] ואז דיברנו, הוא
לא ביקש לדעת מי אני, רק דיברנו. על הצופים, ועל המתכונת, ועל
הליכי השפיטה שלו בטורניר הכדורגל האחרון בבית הספר. מאז לא
העזתי להתקשר שוב. אגב, הוא נכשל.

פקחתי את עיניי, מדהים איך שאני הולכת לאיבוד אפילו עם אוזנייה
אחת. החלשתי, נשמתי עמוק-ובדקתי היכן אנחנו.
עוד בערך 45 דקות. מעניין איזה תירוץ אני אמציא להוריי הפעם.
אני אגיד שהלכתי אל חברה-כי יש לנו עבודה לסיים. זה עדיף מלספר
להם שלילה לפני השתכרתי ואז קמתי בשש בבוקר כדי לחפש את מהותי
ועתידי בשנקין. לפחות יצא לי לראות את הגרפיטי הזה שעשו כאות
הזדהות עם היצירות של האמן הזה, לארי אברמסון. הכחול עם הירוק
והשחור שמפריד. משהו על גדר ההפרדה...

את הקיץ השלום העיר המתנחל. השיל את סנדליו וישב בישיבה
מזרחית. העור המת שעל בוהנו נגע לי בירכיים, השתפשף
בכרומוזומים שמאלנים. ואז חשבתי על זה- המתנחל המסכן בסה"כ
מתחבא מאחורי עצמו. אותי אי אפשר לזהות כשמאלנית, או רקדנית או
כותבת שירים. אבל הוא? הוא חרדי. ותהיתי איזה מין בן אדם הוא
באמת, ואם הייתי נגעלת מארוחת הכאב הזו אם מישהו עם אפרו
וסטיקר של 'שלום עכשיו' היה אוכל אותה. בטח הייתי חושבת שזה
מגניב לאללה והייתי חוזרת הבייתה ומכינה אותה-למען השלום,
כמובן.

היה צלצול. וזה לא ממוזיקת ההיפ-הופ הכבדה שלי. הוי! למתנחל יש
נייד! הוא ענה  ב"אלו". עשיתי pause בסתר, והשארתי את האזנייה
באוזן, שלא יראה שאני מקשיבה. היה לו קול מחוספס, עמוק וגברי.
הוא נשמע כמו אלון. ואפילו אמר "אלו" כמו א---לון.זה לא מה
שאני רוצה עכשיו, לחצתי על play בחזרה.

וויתרתי. מתנגנת הגירסה האקוסטית של "השיר שלנו". הרפתי מהכל,
הסגרתי את עורפי למשענת והרשתי לעצמי להתמכר לאירוניה.
באזני הינמנית אהבה, בשמאלית מלחמה, ובאפי ניחוח מתלבט. אותיות
הרוסית השלו את עיניי, התחלתי לדמיין שאני רואה את חומות העיר
העתיקה ואת גן סאקר. האוטובוס התנועע... לחישות, עיוות מענג,
מחזה משובח. דממה.

שותפי לנסיעת הרפאים התנועע, השעה הזו נמשכה כמו חודש. אולי
הוא ישלוף איזה דגל כתמתם ויפצח בשירה ציונית. לעזאזל איתו, בן
הבליעל. האוטובוס החשיך, הוא המשיך לזוז-כולם מסביבי זזו-כמו
ריקוד פולחן עתיק. התעוררתי.
"כבר הגענו לעיר הקודש?"