הוא רבץ לו שם על המדרכה, נשען על עמוד ועליו מוטל צל המכונית
החונה. רובץ בתוך שלולית הקיא של עצמו, מחזיק בקבוק מים. שערו
וראשו נפול, מדי פעם היה יורק הצידה. הוא נראה כמו יצור עלוב,
אך לא הרגשתי רחמים כלפיו. הסתכלתי עליו במבט חצי מזוגג חצי
מבין. לא הייתי מופתע בכלל. תמיד הוא היה אומר שטקילה זה דבר
גאוני וכיפי, והערב הוא תכנן בפרט להנות מנוכחותה. כשהסתכלתי
עליו שוכב שם, חשבתי שאולי יכולתי למנוע מזה לקרות.
"סוש, אתה מוכן להסביר לי למה שתית 7 כוסות טקילה?" שאל שי,
שעמד לצידי.
סוש לא אמר כלום, ובשלב מסויים אני אמרתי: "אני לא יכול להגיד
שלא ציפיתי לזה". למשך כמה דקות מישהי ניסתה לגרום לסוש לשתות
מים. אח"כ שי אמר:"יוני,אתה תלווה איתי את סושי? אני מעדיף
שמישו יבוא איתי כי אני לא יודע איך לטפל באנשים שיכורים". "גם
אני לא", אמרתי לו. שתיקה. בינתיים, ניסו לגרום לסושי שוב
לשתות מים, והוא אמר: "שנייה, אני חושב על מה שהוא אמר". סקרן
אותי לדעת למי הוא התכוון. לבסוף סושי התנער וקם.
למחרת, סושי היה בהנגאובר והוא אמר שהוא לא אוהב להקיא. פחדתי.
רציתי לגרום לו להפסיק לשתות, הרי ברור שזה לא יועיל לו בכלום.
ככה הוא מנסה לברוח מהצרות שלו מחוסר היכולת שלו להתמודד עם
המציאות ועם הטעויות שהוא עושה. אבל נמאס לי להגיד לו באופן
ישיר דברים כמו: "אתה מדבר שטויות", או "תפסיק לשתות". זה לא
עוזר. אז אמרתי לו בצורה עדינה וחסרת מושג: "טוף... אז פעם
הבאה תשתה פחות או משו". הוא אמר: "אכן, לא עובר יותר את ה-5".
שמחה ואושר הציפו אותי. ראיתי את סושי לומד מהניסיון שלו,
מהטעויות שלו, ושמחתי. זאת תחילתה של דרך חדשה, והבנתי,
שלפעמים, לא צריך להיות ישיר, אלא להיות עקיף, ולתת לו לראות
לבד את המציאות, בתוספת דחיפה קטנה שלי. הרגשתי מאושר. סושי
משתנה, סושי לומד. סושי נהיה... סושי. במחשבה שנייה, אולי לא
יכולתי למנוע זאת, עד שראיתי את זה קורה.