שיחה מקרית

Enough, enough...

אני בת ... לא משנה בת כמה אני - חשוב שאני יפיפייה. טוב, אולי
לא יפיפייה ממש, אך מושכת ביותר. אני רואה ומרגישה זאת. לפי
המבטים, לפי יחסם של גברים כלפי, בעצם זאת עובדה שאין עליה
עוררין. בנוסף, אני חכמה, במילים אחרות, לא טיפשה. אני רואה את
המניעים הנסתרים בהתנהגותם של אנשים ומבינה אותם. אני חשה
זיוף, חשה שקר. וכל זה הופך את חיי לבלתי נסבלים. והמבין יבין.
טבעי הדבר שאני לגמרי בודדה. אין לי חבר ליחסי אהבה, לאנחות עם
סיבה או בלי סיבה, לבילוי. אין לי אפילו חברה שאני יכולה לבטוח
בה. זה מדכא אותי. במקום תחושת המיוחדות שלי שחיממה אותי בשנים
שעברו, זה מפריע לי, גורם לדיכאון. אבל אני לא רוצה גבר
מטומטם. לא יכולה. זה מעליב אותי. אולי אני לא נורמלית, אבל
אני מכירה את עצמי, ניסיתי. לא מסתדר- למרות שזה לא אופייני
לאישה. למען הצדק, חייבת אני לציין שרק לאחרונה הבנתי, שלגברים
שכל מיוחד, לא מתאים לחיי יום- יום.
לכל אחד מהם יש המון רעיונות פראיים, לא מציאותיים. כולם
חושבים את עצמם ל"סופרמנים" וממך דורשים להסכים עם כל דבר שהם
הוגים - להסכים עם כל הרעיונות והתיאוריות הפראיים ביותר - ולא
- מריבות, צעקות ועלבונות.
היה לי מכר אחד - תסריטאי. יום אחד החליט להכניס אותי לרשימת
ה"חפצים" שלו. זה מונח שאומרים בסביבה הבוהמית שלו. אמנם הוא
הצהיר על כך, אבל אני הבנתי מיד שאני הופכת לפריט מהאוסף שלו.
על ההתחלה הוא קרא לי את התסריט האחרון שלו. זה הולך כך: חייל
חוזר הביתה מהמלחמה. שם הוא הפך לחיה, אך בבית עוד יותר גרוע.
מסביב אלימות, סמים, זנות. בהתחלה כולם מרמים אותו. מתעללים בו
- אבל בסוף הסתבר שהוא החזק והחכם ומנצח את כולם. תמונת הסוף -
הוא יושב במסעדה, חוגג את הניצחון שלו ורואה פתאום אדם זקן
שמביט בו בעצב. מביט ושותק. החייל ניגש אליו ושואל במה העניין.
מסתבר, שלזקן היה בן שנהרג במלחמה והיה דומה מאוד לגיבור. הם
ישבו, שוחחו, ובסוף הערב הזקן שם יד על כתפו של הגיבור ואמר:
"שלום, בן" "שלום אבא" - הוא ענה לו בצחוק. מאוחר יותר ניגשת
אליהם המלצרית ומגישה שני חשבונות: " אביך אמר שאתה תשלם גם
עבורו" העיניים של הגיבור בקלוז-אפ. סוף הסרט. הייתם רוצים
לחיות בעולם כזה? אני לא!
הסיפור הוא לא כדי לתת הערכה לידיד שלי. אתו הכל ברור. אינני
אוהבת אותו וגם לא חושבת שהוא גאון. באומנות וגם בחיים הוא
אוהב את הדברים שאני שונאת. אני לא יכולה לסבול את היחסים
המלוכלכים שלו. בעיניו היופי הוא נדוש. פאנק אינטלקטואלי.
בעצם, זה לא הוא או התסריט שלו. החיים היום הם כאלה. ובזה הוא
צודק. לצערי. רק מפגינים חולשה, אנושיות - ואתה מרומה. אני
מוצאת את עצמי במצבים כאלה כל הזמן, אך עדיין לא יכולה להתרגל.
זה לא הכסף, אלא התחושה שצחקו עלי, שאנסו אותי נפשית.
אולי אני נולדתי מאוחר מדי, במאה הלא נכונה. אני לא מסתדרת עם
מערכות היחסים בין המינים שקיים בימינו. הם מסחריים, מן ביזנס.
אתה ואני משלמים עבור זה, אתה לא חייב לי וגם אני לא חייבת לך.
מן הסכם. כדי שלא נרגיש מרומים, אם קורה משהו. ההשקעה שווה,
הסיכון שווה. הכל גלוי, בלי אשליות, בלי רומנטיקה. הכל קליל
ונעים. אבל אותי זה לא מספק, בכלל לא. הגברים שפגשתי בחיים,
כולם היו אנוכיים וחסרי אופי. מתוסבכים, פחדנים. במקום לתת
הגנה, מחסה הם מחפשים אותם אצלי. חולשה כמודל של אופי גברי.
אמנם אפשר להבין ולסלוח אבל הייתי רוצה לקבל פיצוי על זה -
כשרון, אצילות נפש (סליחה על מונחים ארכאולוגיים) - אך אין
בנמצא. חייב להיות קריטריון למציאת בן זוג והוא לא קיים. בעצם
הקריטריון קיים - שיהיה מעניין, מהמם - אבל בני זוג אין. לפחות
אני לא נתקלתי, ולהתפשר אני לא רוצה, יותר נכון לא יכולה בשום
פנים ואופן. אולי בגלל זה אני פה מתייפחת על ריק, עושה מלודרמה
סוחטת דמעות. זה מגעיל גם אותי. ברור, שאם הייתי מוצאת מישהו,
הייתי מדברת אחרת. חלש הוא האדם. חלש ולא הגיוני, מסביר את כל
הקורה מסביבו דרך הגישה הסובייקטיבית, מעביר את הכל דרך עצמו.
מודעות דרך הטבור. אצלי התגובות מוגדרות מהמאבק בין הרפלקס
המולד ובין הרפלקס הנרכש.
דרך אגב, שכחתי לציין שאני משכילה, לא אנציקלופדיה מהלכת, אבל
למדתי, קראתי, ראיתי ושמעתי. וזה מפריע לי ביחסי אהבה - קללה
אמיתית. רמת האסוציאציות שלי היא אחרת, תגובה של אדם משכיל. אל
תצחק, זה מעצבן כאשר את רוצה לומר משהו וחייבת לבלום ולנשוך את
השפתיים. אסור להגיב - הוא יכול להיעלב. עוד יחשוב שאני
מתרברבת, מפגינה את האינטליגנציה שלי. חוץ מזה כשאת שומעת
מהמחזר שלך כל מיני "פויה" - דברים לא נעימים, וולגריים,
מגעילים את מרגישה לא בנוח, הפשטות שלו היא פוגעת, היא מעליבה.
אני יצור עדין, פגיע. גסות מערערת אותי. אינני יודעת איך
להתייחס לתופעה הזאת, איך להגיד ולא להעליב. הרי הוא לא אשם
שהוא חסר תרבות. אז מה - לא לשים לב, לשתוק או להסביר שרמת
יחסים כזו לא מתאימה לי, אולי להיעלב? העיקר שלאחר מכן אין חשק
להמשך יחסים. בסופו של דבר - "פויה"!
חברותיי הופכות למטומטמות עד בלי סוף בזמן יחסי אהבה. מארי
מדברת רק על זה, מספרת את כל הפרטים. את מקשיבה ומדמיינת את
הכל - כמו בסרט. אני נשארת עם פה פעור. . . אך אם הייתם רואים
את המחזר שלה, אני מניחה שהייתם נדהמים. איך אפשר לבלות אפילו
חצי שעה עם מפלצת כמוהו. דביל אמיתי , יחד עם זאת אוהב את
החיים, צוחק כל הזמן. בקול, מכל הלב. מארי מרוצה - והיא לא
טיפשה. אני לא מבינה, יותר נכון, לא מקבלת. וזה לא עניין של
עקרונות- אפשר לומר שפה אין לי עקרונות מיוחדים. פשוט קשה לי
לדמיין את עצמי עם מישהו כמוהו. שהוא יחבק אותי, ינשק אותי?
בררר . . .
למען הצדק אני חייבת להודות שאני גם לא עשויה מאבן, וכאשר
מתחיל כל זה - נשיקות, חיבוקים, נגיעות אני מאבדת את תחושת
המציאות, הראש מתרוקן, ובתוכו מסתובבים דברים לא ברורים. הרושם
הוא שפתאום אין תהליך מחשבה בראשך. זאת עובדה, למרות שזה לא
לתמיד. חייתי שלוש שנים עם  גבר אחד. ההבנה באה רק כאשר הרגשתי
שדי, לא יכולה יותר, שאני אמות. לא הסקס. לא, פשוט האדם הזה
השפיע עלי לרעה, דיכא אותי, כיער את הפנימיות שלי. בהתחלה לא
הבנתי, חשבתי שהוא אוהב אותי. לפחות זה מה שהוא טען כל הזמן.
התהלכתי כמו מסוממת, וגם חשבתי את עצמי כפויית טובה, לא צודקת.
הוא אדם כל כך טוב מתייחס אלי מצוין, ואני מעליבה אותו סתם.
כפף אותי לאט- לאט, בלי ששמתי לב. התחלתי לפחד ממנו, ניסיתי
להתאים את עצמי למצבי הרוח שלו. הרגשתי פחד פיזי - למרות שהוא
מעולם לא הכה אותי. הפחד ישב בתוכי, בפנים. פעם הוא כל כך
העליב אותי שאני רציתי להכות אותו. אך במקום זה התחיל אצלי כאב
ראש נוראי- כאילו הייתה לי כוויה בעורף. וזה נמשך הרבה זמן.
שבוע לא יכולתי לישון בכלל. הרופאים אמרו שאני סובלת מהפרעות
במערכת עצבים. לקחתי כל מיני תרופות. לא רציתי לחיות. והוא -
לא כלום. לא הבין דבר, קשה כמו סלע. רק על עצמו חשב, אגואיסט.
התנהג כאילו נמאסו עליו השטויות של נשים.
"איך יש לך כאבי ראש ממילה עקומה". - אמר והביט בי בבוז, כעל
אישה היסטרית.
אחרי זה עזבתי אותו. הוא צלצל, התנצל, אמר שלא יכול לחיות
בלעדי, אולי אני אחזור אליו, אבל אני לא חזרתי. האדם הזה היה
הקללה שלי - הוא הרס אותי פיזית ורוחנית. סך הכל זה כבר מאחור.
יצאתי מהדיכאון. עוד תקופת זמן קצרה ואני אהיה מוכנה לאהבה
חדשה.

לבי נחמץ. אך במה יכולתי לעזור לה? אני אדם זקן, שמעביר את
השנים האחרונות של חייו על הספסל בפארק, עם ספר של ג'ויס
"יוליסס". הספר בעצם היה הפתיח לשיחתנו, שבמהרה הפכה למונולוג.
"יוליסס", דרך אגב, היא יצירה באמת מסובכת, ספר משוגע, הדורש
תרבות קריאה, ולא ברור לכל אחד.
בעצם זה לא היה ג'ויס, לא הספר שהיה לי. את זה הבנתי רק מאוחר
יותר.
היא הייתה זקוקה למישהו שיקשיב, להוציא את הכל והרגישה שאנו
נפשות תאומות, שאני אבין אותה נכון. דברים כגון אלה קורים.
לעתים נדירות, אך קורים. אתה פוגש אדם במקרה, אומר לו משהו
סתמי, לא משמעותי ופתאום, הפלא ופלא, מבינים אותך, מבינים לא
רק מה שאתה אומר אלא את כולך, כאדם. והיא צדקה, היא ניחשה שאני
כמוה. אני הבנתי אותה, נכנסתי לעולמה הפנימי, עד הסוף, עד
לתחתית, חשתי את חוסר הביטחון שלה, את המועקה, הבטתי לתוך
העתיד בעיניים שלה ולצערי לא מצאתי שם הרבה שמחה, שלווה ורוגע.
היה שם מאבק לא שווה, מאבק קשה עם כל העולם על הזכות להיות היא
עצמה,אולי היא לא צודקת אבל היא כל כך קרובה ומובנת לי.
ניסיון החיים שלי לא הועיל לי. יכולתי רק להקשיב ותו לא. לא
ידעתי מה לומר. השתתפות ברגשות-זה כל שהיא יכלה לקבל ממני.
אולי זה לא מעט בימינו. אנו באנו משני עולמות שונים מבחינת
הגיל. היא קמה מהספסל, חייכה אלי בחיוך מבויש והלכה בשדרה.
בעצב עקבתי במבט אחריה - כתם בהיר על רקע ירוק. הגברים הסתובבו
להסתכל עליה. היא הייתה יפיפייה מדהימה.
עכשיו כל יום, בכל מזג אוויר אני בא לפארק ומתיישב על אותו
ספסל.
לפעמים נדמה לי שאני רואה אותה ואז אוחזת בי התרגשות נערית,
אבל זו טעות. היא לא תבוא יותר. אני יודע זאת היטב, אך בכל זאת
מחכה ומקווה.


.