נוח שוכב על מיטה לבנה,
ברקע - שירים אפורים,
והתריסים מוגפים.
הוא שקוע בהזייה מוזרה:
זה ככה תמיד, זה ככה תמיד.

אם אני צועקת - קולי לא נשמע,
מבעד למסך הכאב
ולזכרונות ישנים.
אם אני הולכת, אני בטוחה,
הוא כלל לא שם-לב, הוא כלל לא שם-לב.

אני מפשקת רגליים וחושבת
על הבית של נוח.
אני מפשקת שפתיים וחושבת
על הבית של נוח.

נוח עטוף במעיל משופשף;
התנור מחמם -
בכיוון ההפוך.
נוח פורט על גיטרה סדוקה,
הוא שר לי עוד שיר, הוא שר לי עוד שיר.

אם העולם כולו יתפוגג
הוא בטח יאמר:
"חבל. לא נורא -
השתיקה שבינינו תמשיך
וזה יותר אמיתי". זה יותר אמיתי.

אז אני מפשקת רגליים
וחושבת על הבית של נוח
אני מפשקת שפתיים
וחושבת על הבית של נוח.