"תן לי וויסקי"
- "וויסקי?"
"וויסקי"
- "קרח?"
"קרח"
- "בטוח?"
"אל תעצבן אותי!"
לעזאזל. להירגע. חייב להירגע. חייב לשלוט בעצמי. לשמור על
קור-רוח. לעשות כאילו רק נפל הפלאפון, ועליו אתה צועק. מאוחר
מדי!

העיר שקטה מתמיד. רחובותיה גמעו את מיצי החברה האנושית עד תום
הלילה, וכל שנותר להם הוא לחדול מלהיות. השמיים כהים ואור
הפנסים הרך מותיר גוון כתום הדבק בבגדייך גם לאחר שעברת אותם.
מדי פעם מגיחה מכונית ספורט יוקרתית מאחת הפינות, משליכה לעברך
צלילי חגיגות לא מובנים לרגע קט וחולפת לה אל מקום אחר.

- "סליחה?"
"אני... אני מצטער... אני לא יודע מה קרה לי... סליחה."
השפלת מבט אל עבר שלוחן העץ המעופש בשקט.
- "לא כדאי שתעשה מהומות בשעה כזאת... אני אולי סלחן, אבל
השוטרים לא כמוני."
תמלמל משהו! תגרום לו להרגיש שאתה שומע. שקט. שתקת במקום. יצור
עלוב. פרי עבש של חברה שעבר זמנה. הבט בעצמך: הבגדים האלה,
השיער המרוט... כמה זמן כבר בזבזת? שעון אין לך. כל שיש לך הוא
מיכלי דיו ריקים וניירות כאומדן זמן. לילה אחר לילה... חי כמו
חיה. פרימיטיב!
"תודה." תחייך, תשתה ותלך. תצא לשאוף אוויר. זה יעזור לך.
בעצם, שום דבר לא יעזור לך כעת. זמנך עבר כבר ואין ביכולתך
לשנות זאת. אין עוד רבי מכר ברשימת רעיונותיך סופר יקר. זכור
זאת, וייטב לך.

עיר שכוחת אל. בעידן המסיבות והפריצות. זנות הפכה מילת חיבה
וחסד - גנאי. הרחובות חוזרים לחייהם הסדירים. מכונית אחר
מכונית כמו בשעון חול עולה השמש על פני העיר. אנשי היום חוזרים
אל עיסוקיהם לאחר שנת לילה טובה. מדפי האלכוהול מוחלפים בדגני
בוקר ונייר טואלט. המוכרים מתחלפים, בתי הבושת מוסבים חזרה
לתחנות משטרה.

צא מכאן. צא מכאן ועכשיו! יותר מדי זמן העברת הלילה בבדידותך
בבר. את עליית השמש הרגשת רק בחושייך הפרימיטיביים ולא בראות
עינייך. כוס הוויסקי נתמלאה כבאורח פלא פעם אחר פעם עד
התרוקנותה האחרונה. עינייך כבדו עלייך, וכל משקל העולם התנקז
לו אל קיבתך. ברח! ברח מכאן כל עוד אתה יכול! אחרת לא יהיה עוד
סיכוי. לא תוכל לברוח עוד. ברח כל עוד אתה יכול.

העסקים מתחדשים והעולם חוזר לציר סיבובו. המוכרים הופכים
אדיבים וזריזים. הקונים הופכים מבוגרים ואיטיים. הבורסה מעלה
את הלוטו היומי בהצלחה וקווי האוטובוס מתמלאים במהירות שיא.
בריאת החיים היומית החלה. חיות הלילה לובשות חליפות והופכות
מכובדות ורציניות פתאום אך נותרו חיות לילה בלבן. ראשן הכבד נע
אל כיוון כוסות קפה מהבילות אך זיכרונן נשאר בגדר תעלומה.

מאיזו סיבה הלכת אל הבר? מה חיפשת שם שלא מצאת תחת הקלידים?
ומה הרווחת מהבר? מה השגת לעתיד הרחוק מלבד זיכרון עמום של
שולחן ביליארד ועשן סגלגל? עדיף לחזור למיטה אתה חושב. באמת
עדיף. אבל בחיים צריך להתפשר מדי פעם, ולא לעשות רק מה שרוצים,
נכון? הרי למדת את זה כבר בגן הילדים. חזור אל מכונת הכתיבה
הישנה, הכר את שורשייך. הבט בהם מבלי להניח את ידך עליהם, מבלי
לגעת. חוש אותם. חוש אותם וגלה את אשר חיפשת. את אשר צריך אתה
כעת. אינך יכול? וכי מדוע? מושפל אתה. גזע נחות. חזור אל מיטתך
יצור שפל, אינך ראוי לשורשים אלו. פרימיטיב אתה.

האור הלבן הופך אדמדם. השמש יורדת אל העם. המכוניות חוזרות אל
מיקומן בצמוד למדרכה. האמהות חוזרות מעיסוקן. האבות חוזרים
לבתים. הילדים משחיתים את מוחם מול מסך המתכת הקר, לעומת
המנחים המחויכים הצוחקים בלבם. עקרת הבית, הרוצה להיות טייסת,
מאבדת את עשתונותיה עקב כיור מלוכלך. אך למה עונש כזה מחמיר?
הקלי עם ילדך, עקרת יקרה, הרי הוא לא אשם בחטא ההיבריס בו
חטאנו אנו.

קום. התעורר. צא משנתך הנלוזה. שטוף את פנייך והבט בעצמך. ראה
מי אתה ומאיפה באת. אל תחסוך בהלקאות עצמיות, הן כולן מגיעות
לך. האם כזה אתה? לא, אין כאן חיזיון שווא. מראה זו לא עקומה
כלל וכלל. רואה אתה את כל שרוצה אתה לראות. אך אלו הם
רצונותייך?! דמות מעוותת ועקומה זאת?! האם מיצית את יכולות
הדימיון שלך עד כדי חוסר יכולת לפתח דימוי עצמי חיובי?! יצור
שפל ומתועב שכמותך. חזור למכונת הכתיבה, מצא בה את שחסר כאן -
בעולם האמיתי. כתוב! כתוב כעת! אל תחסוך שום פרט! ספר הכל. על
השנאה, על הניכור, על הבדידות, על הכאב! ספר על הכאב! ספר על
המחסור! על שאין ועל שיש! הקלידים שומעים ומקבלים הכל. היד היא
שמשמידה את הנייר!

האור האדמדם הופך מתכתי. מלאכותי וקר. אור כתום ודביק ממלא את
הרחובות. מכוניות הספורט עוברות ושבות בלי הרף. הנהגים כולם
ילדים. הנשים כולן פרוצות. האלכוהול הופך חבר והחבר הופך אויב.
לא לדמעות אלו התכוון מאיר אריאל בתיאורי "הדמעה השקופה".
הצחוקים הופכים רמים וקולניים יותר, והמאכלים - משכרים יותר.
סוחרי הסמים מציעים סחורה לקשוחים בלבד הנמכרת לפעוטות בלבד.
הפדופילים מתמקמים בעמדות אסטרטגיות בגן ציבורי בתקווה למלא את
המתח המיני שהצטבר במוחם הקודח. חתולי הרחוב נמלטים לסמטאות
צדדיות רק על מנת להפריע את מנוחת הישנים.

אתה משיג התקדמות יפה על מכונה זו! "אך כותב אני רק מילה
אחת..." שתוק. שתוק וכתוב. מילה זו חזקה יותר ממה שחושב אתה.
"אם כן, מניח אתה שחושב אנוכי". חושב אתה, כן. אך לא מבין.
כשם שאין מספיק בגלגל עין בכדי לפרש תמונה, כך אין מספיק בתוכן
ראשך על מנת להבין את הנכתב כאן. "אם כן, רומז אתה כי בור
אנוכי?" בוודאי. הנך בור מוחלט. אך משרת אתה מטרה נעלה. משרת
אתה את אומנות הכתיבה. "אהא... מבין אנוכי". לא. אינך מבין.
רק קולט.

העיר שקטה מתמיד. רחובותיה גמעו את מיצי החברה האנושית עד תום
הלילה, וכל שנותר להם הוא לחדול מלהיות. השמיים כהים ואור
הפנסים הרך מותיר גוון כתום הדבק בבגדייך גם לאחר שעברת אותם.
מדי פעם מגיחה מכונית ספורט יוקרתית מאחת הפינות, משליכה לעברך
צלילי חגיגות לא מובנים לרגע קט וחולפת לה אל מקום אחר.

"מתי אוכל להפסיק?" מתי שתרצה. "אך איני בטוח כי אני
רוצה." אם כן - המשך.

עיר שכוחת אל. בעידן המסיבות והפריצות. זנות הפכה מילת חיבה
וחסד - גנאי. הרחובות חוזרים לחייהם הסדירים. מכונית אחר
מכונית כמו בשעון חול עולה השמש על פני העיר. אנשי היום חוזרים
אל עיסוקיהם לאחר שנת לילה טובה. מדפי האלכוהול מוחלפים בדגני
בוקר ונייר טואלט. המוכרים מתחלפים, בתי הבושת מוסבים חזרה
לתחנות משטרה.

"ידיי פצועות וחושק אני בשינה". חושק האדם בדברים רבים. חלקם
גשמיים וחלקם רוחניים. אך כל עוד נותר האדם הדיוט מוחלט, אין
ביכולתו להשיג דברים אלו בשום דרך. "משוכנע אתה?" משוכנע.

העסקים מתחדשים והעולם חוזר לציר סיבובו. המוכרים הופכים
אדיבים וזריזים. הקונים הופכים מבוגרים ואיטיים. הבורסה מעלה
את הלוטו היומי בהצלחה וקווי האוטובוס מתמלאים במהירות שיא.
בריאת החיים היומית החלה. חיות הלילה לובשות חליפות והופכות
מכובדות ורציניות פתאום אך נותרו חיות לילה בלבן. ראשן הכבד נע
אל כיוון כוסות קפה מהבילות אך זיכרונן נשאר בגדר תעלומה.

סיימת את שהזדקקת לו. כעת, יכול אתה לחזור לשנתך המקודשת. לך
לישון. לך לישון על מנת שתוכל לקדש את מלאכת הקודש בה עוסק
אתה. "אך מה הטעם בשינה אם אינה משרתת ולו את חזרתי להכרה
ואיבודה מחדש בעתיד?" האם אין כל טעם בהכרה? "איני רואה עוד
טעם בהכרתי". הסיבה היחידה להכרתך היא היכולת שלך לאבד אותה
בעוד מספר שעות שוב? האם זו היא כוונתך? "אכן, זו היא
כוונתי". אם כן - בור אתה.

האור הלבן הופך אדמדם. השמש יורדת אל העם. המכוניות חוזרות אל
מיקומן בצמוד למדרכה. האמהות חוזרות מעיסוקן. האבות חוזרים
לבתים. הילדים משחיתים את מוחם מול מסך המתכת הקר, לעומת
המנחים המחויכים הצוחקים בלבם. עקרת הבית, הרוצה להיות טייסת,
מאבדת את עשתונותיה עקב כיור מלוכלך. אך למה עונש כזה מחמיר?
הקלי עם ילדך, עקרת יקרה, הרי הוא לא אשם בחטא ההיבריס בו
חטאנו אנו.

עלייך להתעורר שוב. "איני חושק בכך". האם לא הסברתי לך כי גם
אם תחשוק בכך לא תשיג זאת? "הסברת". אם כן, מדוע מכריח אתה
אותי להזכיר לך כי הסברתי לך עובדה זו כבר? "משום שאין לי ולו
את השאיפה הפעוטה ביותר לבצע את המעשה האמור, וכך מתבטל הוא
באופן מסוים." האמנם חושק אתה בהתמדה אינסופית במצב זה של
הגוף והנפש? "אכן." אם כן, תאלץ להפוך כופר בעיני מלאכת
הקודש בה עוסק אתה. "אכן." אינך משתף פעולה כלל וכלל... כעת
קום והתנער ממשכבך וחזור לעבודה.

האור האדמדם הופך מתכתי. מלאכותי וקר. אור כתום ודביק ממלא את
הרחובות. מכוניות הספורט עוברות ושבות בלי הרף. הנהגים כולם
ילדים. הנשים כולן פרוצות. האלכוהול הופך חבר והחבר הופך אויב.
לא לדמעות אלו התכוון מאיר אריאל בתיאורי "הדמעה השקופה".
הצחוקים הופכים רמים וקולניים יותר, והמאכלים - משכרים יותר.
סוחרי הסמים מציעים סחורה לקשוחים בלבד הנמכרת לפעוטות בלבד.
הפדופילים מתמקמים בעמדות אסטרטגיות בגן ציבורי בתקווה למלא את
המתח המיני שהצטבר במוחם הקודח. חתולי הרחוב נמלטים לסמטאות
צדדיות רק על מנת להפריע את מנוחת הישנים.

"אני חושק במותי." אל תבזבז את זמני על זוטות. "זמנך אינו
חשוב לי יותר, וכך גם זמני." משוכנע אתה כי זה הוא רצונך?
"משוכנע." אז קפוץ. "לקפוץ מאיפה?" מהחלון. "אך מה זה
ייתן לי?" האם לא כך עושים אלו החושקים במותם? "אכן." אז
קפוץ. "אך אני גר בקומה שנייה, קפיצה מחלוני לא תממש כלום
מלבד כאב ברגליי." יפה אמרת, ועל כן - כתוב.

העיר שקטה מתמיד. רחובותיה גמעו את מיצי החברה האנושית עד תום
הלילה, וכל שנותר להם הוא לחדול מלהיות. השמיים כהים ואור
הפנסים הרך מותיר גוון כתום הדבק בבגדייך גם לאחר שעברת אותם.
מדי פעם מגיחה מכונית ספורט יוקרתית מאחת הפינות, משליכה לעברך
צלילי חגיגות לא מובנים לרגע קט וחולפת לה אל מקום אחר.

מדוע חדלת מכתיבתך? "איני יודע." אל תגרום לי לאיבוד
העשתונות. "איני גורם עוד לכלום." ומדוע כך? "חדלתי
מהוויתי." אל תתלוצץ עימי. "איני מתלוצץ עימך." אמונתי
בדברייך עוד מוטלת בספק. הוכח את טענתך. "האם ישן אני?" לא.
"האם ער אני?" לא. "אם כן מה נותר?" הממ... בהחלט טיעון
טוב. עליי להסכים איתך שחדלת מהוויתך הארצית. "אכן." אך כעת
לא תוכל להמשיך במלאכת הכתיבה. "אכן." שוב אינך משתף פעולה
עימי. ארור אתה חלאת אדם! "ארור אנוכי." ועל כן אנטוש אותך.
"מוזמן אתה לנטוש ספינה שוקעת זו בכל רגע." אעשה זאת כשאחשוק
בכך! "ומתי תחשוק בכך?" בזמן אחר מזה. "הודע לי על כך כשזה
יקרה." היה בטוח שכך אעשה. "אהיה."

עיר שכוחת אל. ללא ספק. אך עיר היא, ובכל זאת שמרה על צלם
אורבני. חשיבותה אינה עולה על זאת או על אחרת אך אין היא גם
גורעת מחברותיה. שכוחת אל היא, ללא ספק, אך לא שכוחת כוח
עליון. הקלידים שומעים ומקבלים הכל, אך היד המכוונת היא זאת
הגוזרת את הנייר לאובדנו.