רכבת משא הגיעה לסוף דרכה ותוך זמן קצר נשפכה הסחורה על הרחבה
שלפניה.
אנקה בת השש-עשרה עמדה ליד האשנב המסורג והסתכלה החוצה. היא
ראתה מקום מגודר עם מגדלי שמירה בתוכו, צריפים וכמה בניינים,
שארובתו של אחד מהם פלטה עשן שחור.
לפני יומיים הופרדה מאמה בסלקציה, בעיר הולדתה וילנה, והוכנסה
לקרון האסירים הזה יחד עם נשים אחרות שמויינו לצד ימין,
"לחיים". היא כבר הפסיקה להתייפח, דבר לא היה אכפת לה, לא
הציקו לה הרעב והצמא; רק פעם אחת, כשהרכבת נעצרה ליד וילנה
ומישהי השמיעה צעקה - "פונאר", גם לבה נעצר, הפסיק לפעום.

הפעם הרכבת לא זזה ממקומה. הדלת נפתחה בחריקה ואנקה ראתה לפניה
שני זוגות מגפיים במדים דוחפים את כולם למטה לרחבה. היא הרגישה
שמגף אחד דוחף את שתי רגליה, ולהפתעתה מצאה את עצמה עומדת ליד
יתר הנשים. מן הסתם השיטה הזו, לזרוק את כולם למטה בלי להשתמש
במדרגות, נלמדה בקורס מיוחד. איזו יעילות, חשבה, איזה חיסכון
בזמן!
"את כל החבילות והמעילים לזרוק כאן!" ראש במדים פתח את פיו
בצעקה צרודה. אנקה מילאה אוטומטית אחר הפקודה, ורק מאוחר יותר
תיזכר שאמה תפרה בביטנת המעיל שלה מטבעות זהב כדי שתוכל להשתמש
בהם "בשעת הצורך".
"למקלחת, להסתדר ארבע נשים בשורה וקדימה למקלחת" - הרעים שנית
אותו הקול בשפה המקוללת. למקלחת?  נחרדה אנקה. היא שמעה על
מרזב במקלחת הפולט גז, ואימתה גברה כשראתה שמובילים אותן לפחון
שבתקרתו שורות ארוכות של טושים גדולים מן הרגיל עטופים באדים -
או שמא?...
"את הבגדים לשים כאן",  הקול הצרוד לא השאיר זמן למחשבה.
זה מים, זה מים! זרם מים קפואים צמרר את גופה - איזו הקלה!
"כל זמן שחיים יש תקווה", נזכרה בדברי אמה. לפתע קפצה הצידה
בגלל המים הרותחים. כשלבסוף התחילו לזרום מים נעימים, הראש
במדים שב ופתח את פיו בצעקה: "לצאת, בשורה אחת להסתדר ולצאת
החוצה".
ערומות ורטובות יצאו הנשים לאוויר הפתוח המקפיא, כשמשני צידי
הדלת בדקו עיניים חודרניות אם לא הצליחו להסתיר משהו בקפלי
הגוף הערום. הצעדה הזו תונצח לימים על-ידי חברתה של אנקה בשיר
ששמו "הצעדה העירומה".
אנקה תקבל בגדים שהורדו מ"הטרנספורט" הקודם שחוטאו וכובסו
כ ר א ו י, ונעליים הגדולות עליה בכמה מספרים. הנעליים ימולאו
בנייר במקום גרביים, להגנה בפני הקור. על בגדיה יוטבע מספר.
הקור היה בן לוויה מתמיד שלה - ובמיוחד הורגש ב'אפלים' -
במסדרים שארכו שעות. פעם חסר מישהו במפקד, ניסה לברוח - ובתור
עונש לקחו להם את שארית זהותם - גילחו את שיער ראשם.

ובכל זאת נשאר לאסירה במחנה דבר אחד, שאף אחד לא יוכל לקחת
ממנה. היא חופשית להעלות בזיכרונה את פניהם של יקיריה ולחלום
על פגישה איתם בעתיד. היא גם רשאית לכתוב שירים בדמיונה,
ובעתיד כשתועבר למחנה עבודה, היא תחליף שני תפוחי אדמה בעיפרון
ותכתוב על נייר שהורד משק מלט, את חרוזיה.