הוא ישב שם לבד, עם המזוודות שלו.
היו לו ארבע מזוודות ותיק קטן.
הוא ישב על אחת המזוודות, כמדומני על החומה.
איני בטוחה.
השמש שקעה אל מאחורי העננים.
הוא אפילו לא הסתכל במחזה הנפלא, לא העריך.
פחדתי לגשת והוא המשיך למלמל...
"פעם הערכתי הכל ויותר מדי..."
שאלתי את אדוני אם הכל בסדר.
"אני כבר בן 67, ואישתי היקרה גילתה שלפני שלושים ושתיים שנה
ניהלתי פרשיית אהבים של חודשיים.
רק חודשיים, עם אחת שאיני זוכר אפילו את שמה...
הסברתי לאישה שהאחת ההיא כבר לא משנה לי והיא ממשיכה וממשיכה
לדבוק בשלה: איך יכולת... ואיך יכולת..."

"אלוהים אדירים!" הרים את קולו האיש שהיה ספק מיואש ספק
מבולבל,
"רק חודשיים מתוך ארבעים ושבע שנות נישואין, כמעט יובל... כמעט
יובל... על חודשיים עלובים את שוכחת את החתונה?"
ואז היא אמרה לי בשקט לאחר שלקחה נשימה והפכה להחלטית:
- לא.
מנחם, לא שכחתי את החתונה, אבל איך יכולת לשקר לי במשך שלושים
ושתיים שנה.

ועכשיו אני יושב כאן,
והיא לא סולחת לי... היית מאמינה?"

והסתכל עליי במבט תוהה, מתחנן שאוכיח את צדקתו הקטנונית
והקטנה.
מתוך רחמיי על האיש אמרתי:
"לא, אני לא מבינה,
כבר עברו כמה? שלושים ושתיים שנה..."