כשנוסעים כל יום באוטובוס רואים דברים אחרת. תראו את האישה
הזאת היא בטוח לא ילדה אבל היא נראית כמו אחת... תיכוניסטית
כמוני, אבל היא לא... כשתסתכל עליה מחלון של אוטובוס אולי
אפילו לא תראה אותה, היא תהיה כמו עוד פרט קטן ואולי אפילו
שולי בנוף. עוד אישה מתוך המון כמוה, עוד פרט ולא יותר. היא
תהיה עם תיק מוזר וילדותי על הגב ואתה אפילו לא תשים לב אליו.
גם אם יהיה לה מבט אופטימי, אולי אפילו מחוייך מעט - לא תשים
לב... לא תסתכל על זה, עליה יותר מדיי. גם אם יהיה לה מבט
עצוב, אולי אפילו בוכה - לא תשים לב...
לא תשים לב שהיא תלבש חולצה נורא מיוחדת ואדומה, לא תשים לב
לג'ינס המגניב והחדש שלה, לא תשים לב לשיער שלה שאסוף שתי צמות
מאוד מיוחדות ולמבט המיוחד שלה כשהיא הולכת לה ברחוב הפשוט
והריק הזה של בוקר, כולה מלאה אנרגיות וכוחות מחודשים לבוקר
יום אופטימי למדיי... ואתה לא תראה את זה.

כשהולכים ברחוב, ברגל, הכל נראה אחרת. תראו את האישה הזאת, היא
בטוח לא ילדה, אבל היא נראית כמו אחת... תיכוניסטית כמוני, אבל
היא לא... כשתסתכל עליה תראה אותה, היא תראה לך מוזר... אתה לא
תבין למה היא נראית כל כך מצחיק ולמה היא נועלת נעלי בובה
אדומות כאלה שלא מתאימות לג'ינס, למה יש עליה תיק כל כך מוזר
וילדותי... אתה תראה את החולצה האדומה שלה ותאהב אותה, ויהיו
לה צמות מצחיקות ומוזרות חומות ואולי גם חלקות... אבל תשים לב
אליה פתאום... תשים לב למבט חם ומהורהר, לשפתיים מחייכות ותווי
פנים רגועים...
פתאום היא כבר לא עוד פרט מהנוף... והמבט שאולי תזכה לקבל
ממנה, והקטיעה שתקטע אותה מהרהוריה, ואולי אפילו זיק מחשבה
עליך יהפכו אותה לאנושית ולא עוד דמות רקע;
פרט שולי וקטן בנוף הגדול שנשקף אליך מאחורי זגוגית חלונו של
אוטובוס.