זה בדברים הקטנים.
האנליטיות שיכולה לשגע אותי, והאדישות שלעיתים בוקעת החוצה.
ומצד השני, החיוך ממיס אותי לשלולית קטנה ומבריקה.
והכל בך שונה, ואחר ואמיתי.
והכל... אתה.

זה בדברים הקטנים.
והיא לא מבינה את זה.
היא לא באמת יודעת איך זה מרגיש.
עולם חדש של רגשות נחשף לפניי, עולם זר, מסתורי.
היא לא באמת יודעת מה אני מרגישה. היא לא באמת רוצה לדעת.

זה בדברים הקטנים.
בא לי לצעוק לעולם - אני כאן, שימו לב אליי.
נמאס לי להיות המשקיפה מהצד,
נמאס לי להיות הפסיכולוגית האישית של כולם.
בא לי לברוח לאזור קר, עם הרבה אווירה, רוח וטיפות גשם קטנות
שיתמזגו עם הדמעות.

זה בדברים הקטנים.
המלנכוליה שלא תעזוב אותי למרות שהוא יאמר לי שהוא אוהב אותי.
התחושה שאף פעם לא אהיה מספיק טובה עבורו.
החוסר רצון להתפשר, החוסר ידיעה איך מתפשרים.
הגעגועים למשהו רחוק.
הכמיהה למשהו קרוב.

זה בדברים הקטנים שלא ירפו ממני.

אני רוצה ללכת מכאן.
ללכת רחוק.








בלי מסכות, בלי מילים גבוהות, בלי ניסיון ליצור יצירה בעלת
ניקוד גבוה. רק אני. אני ללא מעצורים.