הוא ישב בשדה.
הוא ישב על גזע עץ כרות, מתבונן באופק.
שמיים כחולים ויפים, זרועי קרעי עננה קטנטנים של תחילת הקיץ,
נגעו להם בשלווה בראשי ההרים הרחוקים. קו, לא ישר, של אופק.
אופק יפה.
הוא אהב להתבונן באופק.
עיניו טיילו מעלה מטה, לאורך הקו.
מרפקיו על ברכיו, ראשו בין כפות ידיו, גבו כפוף ורגליו נחות על
הקרקע. חיוך על פניו.
לרגע הרכין ראשו והתבונן בקרקע. נמלה טיילה בין כפות רגליו
היחפות, ואחר המשיכה הלאה, אל הקן שלה. פרפר רפרף לו בסמוך,
נחת על פרח.
הוא חייך.
הרוח הקלילה פרעה את שערו הבהיר, הארוך ונשקה לו על לחיו.
לרגע צחקק לעצמו.
זכר את בקשתו האחרונה של העץ על גזעו הוא יושב.

"אני רוצה להיות סיפור," אמר העץ הזקן, מבטו חולמני.
הוא לא הבין. "סיפור?"
העץ צחק. "דפים, טפשון. תעשה ממני דפים ותכתוב עליי סיפורים.
אני רוצה להיות הטיוטה הראשונה של כל אחד ואחד מהסיפורים שלך.
אתה יודע שאני אוהב אותם."
הוא חיבק את העץ. העץ שלו תמיד אמר שהוא יהיה סופר. הוא הרי כל
כך אהב להתבונן. תמיד תיאר לעץ את הנוף היפה בשדה, במילים
אוהבות. סיפר לו סיפורים על הדברים הפשוטים. העץ אהב את
הסיפורים. לפעמים הוא חשב שהעץ אהב את הסיפורים שלו יותר מאשר
אותו. הוא גם תמיד ידע שזה לא נכון.
"זאת הצוואה שלי. אל תשכח. בעוד כמה שעות כבר לא אהיה בין
החיים. אני רוצה שתכרות אותי. מהגזע והענפים תכין דפים. לעלים
ולפירות תמצא שימוש כלשהו, ככל העולה על רוחך. את שארית הגזע
תשאיר כאן, בשדה. תשב עליי ותתבונן. ואל תשכח לכתוב סיפורים על
הדפים שתעשה ממני. הרבה סיפורים. יום אחד עוד תהיה סופר
גדול."
הוא שמח למלא אחר הדרישות של העץ.
הוא לא היה עצוב כשהעץ שלו מת. הוא ידע שפרידות הן חלק מהחיים.
ובחיים שלו, היו הרבה פרידות מהסוג הזה. הוריו מתו, הסבים
והסבות שלו מתו. למעשה, כל מי שאי פעם הכיר והיה יותר מבוגר
ממנו כבר מת. הוא תמיד המשיך הלאה בחייו. בעץ עזר לו הרבה. הוא
חיבק את העץ, נשק לו, והעץ נשם את נשימתו האחרונה.
הוא נשאר לשבת שם, בצילו של העץ המת, נשען על גזעו.
הרוח נשבה, הציפורים צייצו. עולם כמנהגו נוהג, לא מודע לכך
שהעץ שלו מת. הוא התבונן באופק. הוא אהב את האופק.
יום למחרת הוא כרת את העץ.

כבר עברה כמעט שנה.
הפרפר שרפרף ליד התעופף לעברו ונחת על אצבעו המושטת. הוא היה
חלק מהשדה.
הוא סיפר לפרפר סיפורים. העץ לימד אותו כיצד לגרום לפרפרים
לסמוך עליו.
הפרפר הקשיב. הוא ידע שהפרפר אהב את הסיפורים. הוא ידע שגם
הפרפר הזה ימות בקרוב.
הוא הוציא דף אחד מהתיק שהיה מונח לרגלי הגזע הכרות, ולקח בידו
את העיפרון שהיה מאחורי אוזנו השמאלית. הוא ידע שיד שמאלו היא
מתנה. הוא אהב את היד הזאת. היא היד המציירת, הכותבת. יד ימין
היא זו המחזיקה פרפר כרגע.
הוא צייר את הפרפר במרכז הדף, ומסביבו כתב סיפור.
הוא הקריא לפרפר את הסיפור והראה לו את הציור.
הפרפר נראה מרוצה.
פרפר אחר עופף ליד, והפרפר שעל ידו קד לו קידה קלה, נפנף לשלום
בכנפיו והצטרף אל הפרפר השני.
הוא הניח את הדף בחזרה בתיק, שם שוב את העיפרון מאחורי אוזנו
השמאלית וחזר לתנוחתו הקודמת, כשראשו בין כפות ידיו.
לרגע צחקק שוב.
הוא התבונן בשמש השוקעת מאחורי ההרים שהקיפו את השדה משלושת
עבריו.
עוד יום חלף.
מחרתיים תימלא שנה למותו של העץ.
שני הפרפרים חגו אחד מסביב לשני ליד פרח סמוך.
הוא קם.
מחר מצפה לו יום עמוס.