אור השמש עולה עוד פעם,
העולם בשלו.
האדמה תצמיח ורד,
אך לא בשבילו.
סיפורי חיים,
יתנגנו מול אנשים אחרים.
והמוות העצוב, הכאוב,
לאט, לאט אותותיו נכבים.
אם דואגת תמשיך לכתוב
את המכתב הארוך, לבן הטוב
שבהסח דעת כבר לא שם.
היא מצמצה בעיניים
והוא לנצח... נרדם.
מה שהיה, קרה בעבר,
העצב לא יכבה לעולם.
האם זועקת "בן, שוב אליי כבר"
והוא עזב אותם.
אב, אם, אח, אחות,
מעכשיו בבית יש רק אנחות.
יללות של כאב,
צבע אדום בעיניים,
אי אפשר יותר
איך מסתכלים על השמיים?
בורא עולם אמור עתה אלי,
חיים של עצב, עד מתי? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.