נשימת ים מהבילה
לחשה אל ואדי עייף בליל השימורים הזה
בו חיבוק היה רחוק
שנות אור ממני
וינשוף בלחישה מהסת אשליות
הכריז על בואה
של שעת האמיתות הנסתרות

אתה גילגלת
אותיות
שהיו לבושות
מלבושי אהבה
ועולמות האין שבי
בכו אל עננה סדוקה
שהייתה מאחזת את עיני
ומתנפצת בזהרורי צבעים
כמו חוגגת את ניצחון הקור
בזיקוקי לעג

פרפרים עצובים ניסו את כוחם
במעוף הרכות השקופה
ולהבות האש איכלו את הלא ניראה
לא יכולתי לומר דבר
שהיה בו טעם
ויתרתי
כמו השקט
שכיבה את הקולות
וזרם
אל הים

הלבנה בוהה מעבר לעננים בשמש העולה ושוקעת לאיטה בדימעת
הבוקר.

בהקדשה ל - א.