סיטואציה: שישי בערב, הראש כואב, הגוף עייף, המיטה רומזת לי
להתקרב אליה והנה אני מתמכרת ל"כלום"... עד אשר חלפו להם
יומיים.

רופא המשפחה אומר שחטפתי וירוס ככל הנראה, רושם לי אופטלגין,
מוקסיפן, ומרגיע את אמא שלי באומרו "אל תדאגי עד מחר זה כבר
יעבור לה".

הפסיכולוגית שואלת לשלומי, האם הכל בסדר? מנסה לברר באיזה מין
מצב רוח אני היום, ואיך יתכן שנפלתי ל"כלום"? היא עושה לי
היפנוזה, דימיון מודרך שכזה ומכוונת אותי אל המטרה של חיי. היא
מסיימת את הפגישה בחיוך ומבקשת שאבטיח לה לצאת מהכלום. הנהנתי
מראשי ונסעתי הביתה.

החברים מתקשרים לשאול לשלומי, אמא הלשינה לטובה מבינהן שהיא
מרגישה שלאחרונה "אני לא אני". כולם בודקים אם הכל בסדר,
מבקשים לבוא, לעזור, אולי לצאת? לכולם אני אומרת, הכל בסדר,
קצת עייפה זה הכל, עכשיו תנו לי קצת לישון.

המשפחה כולה כבר הוזעקה לברר מה קורה איתי. פתאום כולם על
הרגליים, אם היו קצת חולים, שכחו מזה ח`ת-שתיים. דואגים,
מבשלים, עוזרים, קונים, שרים... חיוך גדול מרוח על פניהם, שרק
יהיה בסדר! את תצאי מזה אל תדאגי. לצאת ממה? אני שואלת, ולנמנם
מתחת לשמיכה אני חוזרת.

ההילרית שאליה פעם בשבוע אני הולכת, עושה לי ניקוי אנרגטי,
דוקרת אותי עם מחטים באוזניים, בידיים, ברגליים, אומרת לי שאבד
לי קצת מהאיזון, אבל אין לי מה לדאוג, להשיב אותו היא ממהרת.
מדליקה בחדר קטורת לטהר את האוירה, נרות דולקים בכל פינה...
היא אפילו ממליצה מדיטציה ומסאג`. יוצאת אני ממנה מעורפלת
לביתי. למיטה, אני חוזרת.

ורדה רזיאל ז`קונט ברדיו לאמא שלי מוסרת להעיר אותי משנתי,
להזכיר לי שאני כבר בוגרת.

סבא כמו תמיד, מאז ומעולם, מציע כהרגלו "תני לה קצת ערק
לילדה", זה הפתרון שלו לכל דבר...
סבתא בפרצוף זועם עלי מסתכלת, לאכול היא לי נותנת, כי לטענתה,
אבד הצבע מהלחיים, ובגוף רזיתי שבעתיים.

אני, נשבר לי מכל התסביכים, בסה"כ רציתי קצת לנוח. יום,
יומיים. להתמכר קצת אל הכלום, וזה אני בוחרת. לא מעניין אותי
מה כולם אומרים או חושבים, אני יודעת בתוכי, מה הכי טוב
בשבילי...

כמובן, שהרשומה היא לא אמיתית, פרט להתמכרות שלי ל"כלום"
לאחרונה... הבאתי את הרשומה כדי להזכיר שלכל מצב יש אינסוף
דרכים להסתכל עליו. אני הבאתי כאן את הפרספקטיבות השליליות
יותר על המצב של ה"כלום" הרגעי, אבל להזכירכם, הבחירה של איך
להסתכל על זה, בסוף, לא אחרת משלי. שבוע קסום.