שירה. המכתב היה אמור להישלח באותו יום שנפגשנו בראשון. אבל
כל הזמן דחיתי את השליחה של המכתב הזה. בין היתר מפחד שאולי
אני טועה ומשלה את עצמי. אך הרגשתי רק מתחזקת ולא משאירה מקום
לספקות. אולי אני באיזשהו מקום קלעתי את עצמי לתוך מלכודת, אבל
אני לא כל-כך מנסה להשתחרר ממנה, כי טוב לי בה והיא נותנת לי
מחשבה אופטימית אחת לפחות בחיים.

שירוש,
את תיאלצי להתמודד עם מכתב נוסף. מכתב שאקווה לקבל עבורו
תגובה. אני פשוט לא מצליח לעצור את זה יותר. אני לא צריך לספר
לך שאני חושב שאת מדהימה בעיניי. ואני לא צריך לספר לך שאני
מקווה שיום אחד תהיי שלי. חשוב לי מאוד לדעת מה את חושבת. אני
רוצה לספר לך כמה דברים, סתם, כדי שתדעי חלק ממה שעובר לי
בראש. סיפרתי לך הרבה פעמים שלא פגשתי מישהי כמוך ואני בטוח
שבין השאר חשבת לעצמך שבטח אמרתי את זה לרבות לפנייך ולכאלה
שבאו אחרייך. אבל לא. את נפלאה מדי כדי שאוכל להשוות אותך
לאחרות.
כשחשבתי על זה כל הדרך הביתה (מיום שישי ההוא בראשון) הבנתי מה
שכבר הבנתי לפני הרבה מאוד זמן (אולי כמה שנים), אני מוכן
לעשות הרבה כדי לעזור לזה לצאת לפועל.

"...אני, תמיד יהיה שם לאהוב ולהמחיש, לך אתן את כול כולי ואת
ליבי אני אקדיש לך גם אם זה אומר לעזור בעת צרה, או לעשות
פרצוף מצחיק כשאת בלילה עצובה..."

"מחר שוב אקטוף פרחים בדרך אלייך,
לקבל את אותה הבעה מלכותית,
לחבר את הקו העדין של...
חיוך על שפתייך..."

כן זה אולי באמת יהיה קיטשי מדי להגיד, אבל באמת שכל מה שיעשה
אותי מאושר יהיה להחזיק לך את היד. וכשקשה - אז לחבק אותך
חיבוק חם וחזק כזה. כזה שנותנים אחרי הרבה זמן שלא נפגשים. או
סתם לשבת על המכסה מנוע של האוטו של אמא בשדה ליד נתב"ג (מה
שהקשרים של אבא יכולים לעשות) ולספור כוכבים נופלים. לא בקשה
גדולה מדי, נכון?

אני באמת שלא מבין איך זה שכל כך הרבה זמן עבר מהפעם הראשונה
שראיתי אותך וההרגשה בכלל לא השתנתה. להפך. במשך כל הזמן חשבתי
רק איך אוכל אותך לקבל ובליבך לזכות. נכון, הסכמנו כבר על זה
שיש בינינו קשר מיוחד ומדהים אבל אשמח מאוד אם נוכל להעצים
אותו. באופן מוזר לחלוטין אני לא מצליח להיכנס לשום קשר ריגשי
עם בחורות אחרות. מהרבה סיבות, אבל מאחת עיקרית, בתוך הלב
המקומט שלי, את נמצאת.

נראה לי ששלחתי לך את זה באס. אמ. אס., אבל קצת מוזר שדווקא
ביום שישי ה-13 יצא לנו להיפגש. אחרי כל כך הרבה ניסיונות
כושלים אחרים, או ליתר דיוק כשלא תיכננו. או אולי דווקא כשלא
דיברנו על לעלות לגולן, שנינו כמעט מצאנו את עצמנו בחירבת אל
עלמין, יושבים על קברנה סוביניון בטמפרטורת מי הבריכה ונרגילת
תפוח טובה.

עשרות אנשים אמרו לי לא אחת, שכדי לוותר, שאני אשבר, שאני סתם
אפגע, אבל באמת שלא ממש אכפת לי. עקרונית, יש שתי דרכים על מנת
לקבל החלטות. הראשונה דרך השכל והמוח, שמבין בצורה מסויימת
שקשר כזה יהיה אולי קשה ובלתי אפשרי. והדרך השנייה על פי הלב.
הלב שאומר, רוצה ועושה משהו אחר. אני לא מצליח (גם כשאני מנסה
בשיא הכוח) "להתגבר", כביכול, על העובדה שזה עשוי להיות בלתי
אפשרי, להיכשל ורק להזיק, ובכל פעם אני מתאהב בך מחדש. האמת
היא, שאני גם לא כל כך יכול לנסות לשכוח ממך. "מישהו" דואג כל
הזמן שאני אהיה בסביבה של אנשים שבדרך פלא מכירים אותך (מד"א,
צבא, חולון, חי"ק). זה נראה כאילו כולם מעריצים אותך, רוצים
להיות כמוך, להיות איתך ורק מעטים זוכים לאושר הזה. באחד
מהמכתבים היותר שמורים שנהגתי לכתוב לעצמי ושנגנז עקב גשם שוטף
ובוץ, רשמתי לך שאני כמעט בטוח שאת תהיי מפורסמת כשתהיה גדולה.
תתארחי באיזושהיא תוכנית אירוח של ליאור לפיד (הבן של הבן של)
ואני אשב בבית עם השותף (במקרה הטוב) ואגיד לו שהכרתי אותך...
ואני ארגיש צביטה בלב. צביטה ומירמור של פיספוס.  

אני בטח אמות בצבא (בוגר 'רנה קסין' אחרי הכל) או כמה שנים
מאוחר יותר. יגידו עליי בטלוויזיה שהייתי חייל טוב, ממושמע.
בעיתונים יכתבו שהייתי, אולי, אדם ערכי, כי תמיד דאגתי להגיע
למשמרת במד"א אחת לכמה זמן לחנוך מתנדבים חדשים. שהייתי ציוני
כי דחיתי את הגיוס שלי ועשיתי מכינה קדם צבאית, שהיתה בי אהבת
הארץ, כי טיילתי המון. וכיאות לירושלמים, שלא פחדתי מכלום ולא
נתתי לשום דבר לעצור אותי.  וגם אם לא יגידו עליי דברים טובים,
וגם אם לא ממש יציפו את הר הרצל המוני אדם, זה לא יפריע לי או
"יפחיד" אותי. אבל יש דבר שאני כן מפחד ממנו. אני מפחד שלא
אספיק לאהוב. וכשזה קרוב אלייך אז זה נהיה קשה. ואולי אפילו
קשה מאוד. ואני לא חושב שזו חרדה מיותרת.

באותו ערב, כשאמרת לי שלמרות ההשלכות הקשות שיש לי מפיגועים
אני "מכריח" את עצמי להגיע ולנסות לעזור. אמרתי לך, שזה נורא
קשה לי ושבאיזשהו מקום את זאת שמחזיקה אותי. נותנת את המילים
הנכונות בזמן הנכון, יודעת להקשיב ולשפוך את הלב כשצריך.  אמרת
שאת עדיין לא מצאת את סוד האושר וכשהצעתי שנחפש אותו ביחד אמרת
שאת לא חושבת שזה מה שיעזור לך, לפחות לא כרגע.
קשה לי להסכים איתך. בתוך אותו גורל אכזר שגרם לנו להיפגע לא
אחת, נמצא מכנה משותף - שאין לברוח ממנו ואין להסתירו אלא
לטפלו. לו רק היתה לי את האפשרות, באופן רשמי להיות שם לידך
כשאת צריכה, הייתי מאושר. שאלת גם אם אני מכיר את ההרגשה של
לרצות לדבר עם מישהו ולדעת שהוא לא יבין. את בטח יודעת מה
התשובה שיש לי להגיד לך. שוב יש לא מעט דימיון בין הדברים
שאנחנו חושבים או מרגישים. ביום אחרי הפיגוע, היתה בכותרת של
'מעריב' תמונה של חייל כשכל הפנים שלו מוכתמים בדם. יושי,
"ילד" סינימטק. בחור נחמד, מבין גדול בסרטים. התגייס למרות
שהצבא עשה לו המון בעיות. למחרת הפיגוע הוא כבר חזר לבסיס. שום
דבר לא עצר אותו. ירושלמי טיפוסי.

אז כמו שכבר אמרתי, וכמו כל ירושלמי טוב, גם אני לא אתן לשום
דבר לעצור אותי. אני רוצה להזמין אותך אליי. אני רוצה שתהיי
כאן, לצידי, תמיד. נשכור לנו איזה חדר בתל אביב ובסוף, אולי
יהיה בסדר. אז אני מזמין אותך לכוס שוקו חם עם קצפת (לא מכיר
מישהו שלא אוהב שוקו חם עם קצפת). להביט על ירושלים בלבן
ולנשום את האוויר הכי בריא שאפשר לנשום כשהטמפרטורה מתחת ל-0.
להשפריץ סירופ שוקולד על כדורי שלג ולאכול אותם ביס אחרי ביס
למרות שהשיניים קופאות. לצלול לתוך בריכות מי שלגים, לשרוף
יומיים בטרמפים מהגולן ועד לירושלים. לחשוב ולהבין. לא לחיות
חיים שיטחיים. ולא להתבייש, לחיות.
לא לתכנן כמעט כלום. לתת לחיים להוביל אותך במקום להוביל את
החיים.

ושהמוות יעצור אותי.
את באה?

"השמש שקעה, אבל את דולקת מאירה לי..."

הבהרה
(בשיר יש מס' ציטוטים משירים ששייכים לאמנים ישראלים ולגביהם,
כל הזכויות שמורות לאבי מסיקה/"תני לי אהבה", גוני שועלי ולהקת
רעש/"עכשיו", וכמובן ללהקת משינה/"את לא כמו כולם").