אדם אשר חכם יותר מרוב האנשים, מן הסתם מודע לחוכמתו ולהיות
רוב האנשים פחות חכמים ממנו. בנעוריו, הוא לרוב גאוותן, שחצן
וציני. כל הזמן רק מוכיח אחרים על טעויותיהם, מעמיד אחרים
במבוכה ומעליב אותם. הוא שואב עידוד מהחברה אשר מאושרת להיות
שמחה לאיד וממשיך בהרגל מגונה זה. עם השנים הוא מבין שהוא לא
חי לבד בעולם ויש להתחשב באנשים אחרים ולא להגיד להם את האמת
בפנים באופן כה בוטה (שהם מבצעים או אומרים טעויות), אלא לרכך
את האמת ולהראות לטועים את הנקודות לשימור ולידם את הנקודות
לשיפור.
לפעמים להראות לאחר את החלק המלא של הכוס, מזערי ככל שיהיה,
יכול לעזור לו להתפתח ולמלא עוד את הכוס. בעוד שקטילה של מעשיו
ע"י הוכחת הטעות שבם, עלולה לקטוע את התפתחותו. או לחילופין,
השחצן לומד לתת לאחרים לגדול, להתפתח ולהתבטא וזז צעד אחד
אחורה, למרות שהוא היה עושה זאת יותר טוב. אז לפתע הוא מגלה
שגם הלכאורה פחות מוכשרים מסוגלים ליצור דברים שונים ויפים.
השחצן מגלה שצמיחת האחר - שאותה הוא לא גדע באכזריות - מסבה לו
עונג. כך הוא מגלה שצניעות היא מעלה שמניבה פירות והוא שש
להשתמש בה. כעת השחצן הגיע לתובנה שהצניעות מתאימה לו והוא
בוחר תכופות להשתמש בה. בקיצור, אדם צנוע הוא שחצן שהתבגר.
בגלל כל האמור לעיל אני קובע ש:
     
              רק השחצן יכול להיות באמת צנוע.

הקטע שכתבתי כתוב בגוף שלישי, מטעמי נוחות, אך כפי שוודאי
תבחינו אני כותב על עצמי.