כמו בכל אחר צהרים, הגעתי ל"קפה פריז" שברובע מונמארט לבלות שם
את שעת המנחה. אין כמו ללגום את כוס הקפה "או-לה" שלך עם איזה
"טארט בלאנק" בחברת ידידים ולצפות בשקיעה על הסיין.
אך באותו אחר צהריים של ה-28 בדצמבר 1895 ישבתי שם לבדי, ולא
תרצו לשמוע דווקא על השקיעה היפה שהייתה באותו ערב כמו בכל
ערב. לא ולא, סיפורנו שונה בתכלית.
באותו יום הגעתי לקפה בסביבות השעה 16:30, מחזיק את עותק
ה"לה-מונט" שלי מתחת לבית השחי. עמדתי להתיישב כבר במקום הקבוע
שלי - שולחן מצוין שנמצא בדיוק באמצע החלון הגדול של הקפה
שמשקיף על הנהר, כאשר אחד מאותם נערי השירות, אלה שעומדים
מאחוריך ומחכים להצית לך את הסיגריה, עצר אותי.
"מסייה, אסור לשבת כאן היום"
"מה פירוש?! אסור לשבת?! זה קטסטרופ! אני יושב על השולחן הזה
כבר 5 שנים כל יום באותה שעה! לא יתכן! קרא למנהל ומיד!". איזו
מהומה שאני הקמתי שם, אני אומר לכם - המנהל הגיע בריצה, אפילו
לא נדרשתי לחכות.
אתם מתארים לכם שהייתי המום ונבוך מכל העניין אך הרגשתי אף
התגברה כאשר אותו אדון נכבד הגיע והסביר לי שאכן עליי לשבת
במקום אחר.
דרשתי מיד הסבר, וכבר עמדתי לעזוב את המקום לצמיתות כאשר הוליך
אותי האיש לכניסה של הקפה.
"הקרנת הסינמטוגרף הראשונה בעולם" אמר השלט בצעקנות.
מיד כשראיתי את הסגנון והעיצוב הבנתי שמדובר כאן באנשים ללא
טעם, ועם הרבה כסף לבזבז.
הפוסטר היה צבוע בשולי זהב מגוחכים ואותיות בצבעי כסף זוהרים.
"10 גלגלים יוצגו: 'הגעת הרכבת- לה שיוטאט', 'המשקה מושקה',
'סירה על הסיין', 'תערוכת הצילום בפריז'..."
וכן הלאה היה הפירוט, כל מיני שמות שלא היה ברור מהו הדבר
שנדרש לו שם כה חסר תכלית.
בעודי בוחן את השלט, נכנסו שני גברתנים נושאים מין מכשיר על
חצובה. "זו ודאי לא מצלמה" אמרתי לעצמי בשקט, למרות שהמכשיר
הזכיר לי מאוד מצלמה - היה משהו שונה בו - בעיקר בלטה מנואלה
שכזו בצדו של המכשיר.
נגיעה בכתפי שברה את קו המחשבה "מסייה, נראה אותך בהקרנה?"
הסתובבתי ומאחורי התגלה גבר מוצק, חבוש משקפיים עגולים, בעל
שפם מסולסל, לבוש היטב - מין נובוריש בורגני שכזה.
"לואי לומייר, אונשונטה" הגיש לי את ידו וקד קידה קלה.
"נעים מאוד, הנרי טאטי" עניתי לו ביובש "אז אותך אני יכול
להאשים בפשע הנתעב הזה?"
"הו אדוני , אני מבטיח לך שלא מדובר בפשע" ניסה לאמר לי.
"אדוני! זהו פשע! אני אדם מכובד, זה מקום מכובד, לא ייתכן
שבשביל איזה מופע מוקיונים יסלקו אותי!"
"אדוני, אתה יותר ממוזמן להישאר. לא תתחרט על כך"
"כבר עכשיו אני מתחרט על כך שבאתי לכאן! במקום לשתות את האו-לה
שלי ולאכול טארט על הסיין אני עומד כאן ומתווכח אתך"
"הו, מר טאטי הנכבד, תרשה לי להזמין אותך לקפה על חשבוני,
ולהסביר לך במה מדובר".
לבסוף התרציתי וניגשתי עם האדון לשבת על אחד השולחנות, בזמן
ששני הגברתנים התקינו וילון ענקי בדיוק על החלון אל הסיין,
מפרידים אותי מהנהר האהוב.
לאחר ששתיתי כמה לגימות ונרגעתי הסביר לי מר לומייר שהוא ואחיו
אוגוסט מתכוונים לעשות הערב "היסטוריה". הא! כמה פעמים שמעתי
את המשפט הזה.
"הערב תתרחש כאן הקרנת הסינמטוגרף הראשונה , מר טאטי! ראינוע -
זה משהו מדהים! בחייך לא ראית דבר כזה!"
"או באמת, מר לומייר, דע לך שאני איש מתורבת וראיתי הצגות
מוזיאולוג רבות!"
"מר טאטי, חביבי, מצחיק שאתה מזכיר את המוזיאולוג. המוזיאולוג
הוא אחד המכשירים ששימשו השראה עבורי בעבודתי על המכשיר הזה.
אבל זהו לא מוזיאלוג, כאן לא מדובר במופע צלליות משעשע, מדובר
כאן בתמונות נעות! ראינוע אמיתי! החיים מוצגים על המסך!"
"מר לומייר, נדמה לי שאתה מקשקש. אתה חובב יין גדול לא?" סנטתי
בו בחיוך מזלזל.
"מר טאטי, אדרבא אתה מוזמן לחשוב שאני שיכור. אני אושיב אותך
במושב הכי טוב"
הקים אותי וכיוון אותי לשולחן הקרוב למסך "כאן אדוני, ואני
מקווה שתספר לי על חוויותיך, לאחר ההקרנה".
בוודאי שאספר, הנה אני כותב לכם קוראי היקרים, חוצפה שכזו לא
ראיתי מימיי! אנצל את הזמן עד שירד הערב ותתחיל ההקרנה כדי
לדווח לכם מילה במילה על החוצפה בהתגלמותה.
בזמן שאני כותב את הארועים האלה, מתמלא האולם של בית הקפה
באנשים. עכשיו כבר כל כך מלא כאן שבקושי יש מקום לנשום, ממש תת
תנאים. אם זה מה שהפלא החדש מציע אז אולי כדאי לוותר עליו.
לבסוף ההמולה והמהומה שככו ולואי לומייר נעמד לפני הקהל הרב
שנאסף והחל לנאום:
"ערב טוב גבירותיי ורבותיי. אתם עדים היום לרגע היסטורי. ממש
ציון דרך בתולדות התרבות האנושית. היום, כאן, ב"קפה פריז" לפני
קהל מכובד זה, תוצג הצגת הראי-נוע הראשונה בהיסטוריה!"
בשלב זה האולם רועד ממחיאות הכפיים של הקהל, ורק אני יושב לי
כאן נבוך, מבולבל ובעיקר חסר סבלנות.
"ובכן, ראשית כל אציג את אחי - אוגוסט, שיביא לכאן את
הסינמטוגרף שלנו".
מחיאות הכפיים גוברות שוב, ומופיע בחור רזה ונמוך במעט אך דומה
להפליא ללואי לומייר.
"רבותיי, מיד נתחיל בהקרנה הראשונה. זהו הסינמטוגרף שלנו" מורה
לומייר ופותח את צדו של המכשיר. "כאן אני מכניס את הסרט" אמר
והרים סליל של חומר חום, החל מתקין אותו על מערכת של גלגלים
בתוך המכשיר.
"מיד נפתח בהקרנה, כבו את האורות בבקשה"
מיד עם ירידת החושך על האולם, השתרר שקט מהפנט - ומין תחושה של
דריכות ירדה עליי.
לפתע הפריעה את החושך אלומת אור יחידה שהאירה את המסך. כמה
שניות עברו והרעש של המכשיר התחיל להרעיש. מיד הופיע על המסך
תמונה של תחנת הרכבת בלה שיוטאט. קריאות התפעלות עלו מפיותיהם
של הצופים - אבל יש לציין שהתמונה ממש לא מרשימה - מעין
שחור-אפור מרצד ולבן חולני. למעשה לא כל כך הבנתי מה ההתלהבות
הגדולה של הקהל , אך לפתע הבחנתי בתנועה קלה על המסך בזווית
העין...
קישור לסרטון "הרכבת מגיעה ללה שיוטאט":
http://infocom.cqu.edu.au/Units/win99/51215/resources/trainarrival.mov
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.