פרצוף עגול ליטף בי את הפחדים.
תבין, חיפשתי את הרוגע. רדפתי אחרי אסופות מילים
קלות-קיום וקלות-דעת
אני רציתי ללטף
אתה רצית לגעת

רצתי בין אבני חצץ דוקרות. התמסרתי לשתיקות של לילה, חיבקתי את
הפשר, התחמקתי משיחות היכרות עייפות. כתבתי בדיו מקולקל
והאשמתי את עצמי בהרס שלא היתה לי יד בו. תראה, אני ידעתי מה
עשיתי. הפנים שלי ידעו להסתיר את שהזמן יגלה, החלפתי דמויות
והתפתחתי. תקשיב, לרוח הזו יש קול משונה, והחושך נראה כל-כך
מחבק מעיניים של ילד. בחורים תלו בי ציפיות לאיזה רגש שיתלה בי
תקוות, לאיזה מפח נפש מרומם או השתאות לא לי.
התקופה שאחרי מלאה בדקות עמוסות, ללא שום התחדשות או בשורה או
כיבוש מחודש של שעת-השין. הכל טמון במילים שכתב המשורר, תשמע,
הייתי רוצה להצליח לכתוב שירה אמיתית, לרצות להתקרב ולא להצטרך
להיות אחת משניים.

כי אחת משניים היא חצי, וחצי ועוד חצי הם זוג, וזוג זה ביחד,
וביחד זה חשוף וזה מפחיד.

החלומות יחזירו אותי אל אותו מגרש משחקים ענק ואל אותה נדנדה.
אתה הגעת כדי לקחת אותי ולקחת אותן ולנסוע, כל-כך מאוחר וכל-כך
מסוכן. כשהגוף רעד דאגתי שישקוט כדי שלא תשמע. יותר מדי דברים
היו בראש מעייני, דאגתי ודאגתי עד שכמעט שכחתי לנשום את
נוכחותך, להתמוגג מהאוויר האחרון אותו נחלוק יחד, תראה, אולי
התבגרתי. אולי עכשיו אני בעצם לומדת לקבל מחמאות כשיש שמש
בחוץ, אולי הנערים השותקים עכשיו מחייכים לי ואני נזכרת בכל.
מגע רופף על שפתיים חרוכות, נסיעות קצרצרות מאובקות ברסיסים של
שמשה שהתנפצה, כדור ובריכת שחייה גדולה ומה שביניהם, הבט, אולי
מוטב לי להניח בצד.
אולי גם כאן טמונה איזו מלכודת.
אולי תמיד תהיה שם
כדי לחפש אותי
ואז ללכת.

עיניים בהירות הקהו בי את החושים.
תבין, חיפשתי את הרעד. רדפתי אחרי זכרונות דהויים
קשי-ניתוק ורפי-כח
אני רציתי להספיק
אתה החלטת לברוח