קהלת אמר כי: כל הנחלים הולכים לים, והים אינו מלא. הפירוש
המסורתי מפרש את המשפט בפשטות גאונית, שמשרתת את האינטרסים של
המפרש בצורה נאה. הפירוש הוא שאמרתו של קהלת באה לתת דרש
לתופעת הטבע שפני הים תמיד יהיו בגובה אחיד בכל מקום. כלומר,
למרות שכל הנחלים זורמים לים גובה פני הים אינו משתנה. מכאן,
תופעה זו ממחישה את עוצמתו של אלוהים שמעכב, לכאורה, את
התמלאות הים.
אך כמו הרבה דברים בתנ"ך, גם כאן יש מקום לפרשנויות או רבדים
נוספים.
במשך הרבה זמן, החלק הראשון של האמרה (" כל הנחלים הולכים
לים") היה יותר משמעותי בשבילי, ואילו החלק השני ("והים אינו
מלא") היה סתום. את החלק הראשון הבנתי כאילו אין לו חלק שני
המשלים אותו. בשבילי זה בעצם משל והנמשל הוא שלכל בעיה (ים) יש
הרבה פתרונות/דרכים (נחלים). כלומר, כל דרך בסופה חופנת פתרון
והפתרון הוא אחד ומשותף. לכן לכל אחד יש לגיטימציה ללכת בדרכו
שלו, שיותר מתאימה לו מבחינת סדר עדיפויות, כי בסופו של דבר
הוא יגיע למטרתו / פתרונו. או לחילופין, יש הצדקה לדמוקרטיה,
מכיוון שכל דרך תוביל בסוף לאותה נקודה, בהבדל יחיד של מאזן
רווח והפסד, שזהו דבר סובייקטיבי. לכן השיטה הצודקת ביותר
להחליט איזו דרך (נחל) תוביל לסוף המשותף לכל הדרכים (ים) היא
הדמוקרטיה (הצבעה). עד כאן הכל טוב ויפה, אבל רגע, מה אם החלק
החסר?! איך הוא מסתדר עם כל זה? משאלה זו, תקפה אותי חרדה.
התשובה היא בלתי נמנעת, כמו אמת נוראה שחייבים להישיר אליה
מבט.
"והים אינו מלא!" מה זאת אומרת הים אינו מלא?! מה, אנחנו
הולכים במעגלים? מה, אנחנו לעולם לא נגיע לסוף? ואם כבר נגיע
אליו אז הוא יהיה ריקני (כמו הים שאינו מתמלא) וחסר משמעות?
מה, אנחנו סתם רודפים אחרי דבר בלתי מושג (כמו אושר) ונמשיך
לרדוף אחריו ועדיין לא נשיג אותו? כנראה שכן!
כנראה, שכמו קין, יהיה האדם נע ונד, בלי להגיע לשום סיפוק
מוחלט וסופי. כשכבר יגיע לתחנה אחת לא יוכל להשתקע בה לאורך
זמן וכבר יעבור ללכת לבאה. כנראה, שהאדם נידון לפשרות וירגיש
תמיד שמשהו חסר לו. עד שלא יוכל כבר לסבול את הפשרה וימשיך
הלאה בשאיפה למושג ערטילאי כמו אושר, עד שלבסוף יתכלה מבפנים
או מזקנה. אם זה קודר? כן. אם זה נכון? אולי.