כנראה שכבר ממש נמאס לי לדבר על זה, אבל אולי אם אני ארשום את
זה פעם אחרונה זה אולי יצא וכולם יבינו מה אני מרגיש.
כנראה שכולם כבר יודעים שאני שונא את היום הולדת שלי כי כבר
העברתי להם את זה כל כך חזק שאולי כבר נמאס לאנשים לשמוע את זה
ממני.
אבל היום הזה קיים - ובכל זאת יש לי יום הולדת ויש עוגת יום
הולדת ומסיבת יום הולדת אז כמובן שיש גם מתנות ליום הולדת.
בימי הולדת שלי חברים אני תמיד מתקשר אפילו אם זה ממש לא הכי
נוח לי (צבא). תמיד בא אומר מזל טוב ואפילו הולך ומוציא מכספי
(אני חייל והמשכורת שלי לא בשמיים) וקונה מתנה מכל הלב.
הכל סבבה ואני מרגיש טוב עם עצמי שהייתי כזה חבר טוב ומסור,
קניתי מתנה ואמרתי מזל טוב ואירגנתי מסיבה.
ואז מגיע היום הכי שנוא עליי בשנה, הכל נגרם מכל מיני סיבות,
ומסתבר שכל אלה שקניתי להם מתנות. אירגנתי להם מסיבות או שסתם
התקשרתי למרות שזה היה מאמץ די גדול בשבילי, סתם בשביל "מזל
טוב", בכלל לא מתקשרים או שזה בכלל לא מעניין אותם שיש לי יום
הולדת. שלא נדבר על מתנות או לארגן לי מסיבה, הם רק מחפשים
סיבה למסיבה ורוצים שאני אארגן לעצמי איזה מסיבה להתנחל אצלי
בבית על חשבוני ליהנות, כרגיל, אבל אולי הם לא כאלה חברים,
בסדר, אולי זה אני האידיוט פה.
אבל הסיפור לא נגמר, זה מגיע גם למשפחה.
כאילו שיש לי זיכרון כזה מדהים - שאני זוכר את כל התאריכים
ומתקשר להגיד מזל טוב לאחים ולהורים ולכל האחיינים שלי או סתם
לאשתו של אחי או או לאיזה יום נישואין ומשקיע כי זה חשוב לי
וכשזה מגיע ליום הולדתי ה"קדוש" מזל טוב, סבבה, תודה נחמד וקצת
קשה לי לקנות מתנות כי אין לי הרבה כסף, אבל אני נותן מה שיש
לי והנה קטע שטיפה מפריע לי.
(אני לא יזכיר פה שמות של אנשים מסויימים כדי לא לפגוע)
חבר מס' 1: "ההורים שלי קנו לי אופנוע"
חבר מס' 2: "ההורים שלי קנו לי גיטרה חדשה"
חבר מס' 3: "ההורים שלי הפתיעו אותי עם טיול לחו"ל"
ואני, לי אפו עוגה, הזכרתי את זה שאני לא אוהב עוגות, ואת עוגת
יום ההולדת שלי חיסלו חבריי לצוות?
אני שונא עוגות, סתם טיפשי, לא שאכפת לי מכמות הקלוריות, אני
רזה, זה פשוט שאני לא אוהב, ועוגה, עוגה, זה מה שיש להם לתת
לי, לא נראה לי שלהורים שלי יש בעיות כלכליות כל כך גדולות שהם
מסוגלים רק לעוגה, ולמה אי אפשר להפתיע אותי? ללכת ביוזמה
ולקנות?
אז כדי לצאת לידי חובה הם באים ושואלים: "אביב מה אתה רוצה
ליום הולדת?" ואני, "אין לי מושג".
ובאמת אין לי משהו ספציפי שאני רוצה או צריך, כאילו, אני חייל
שלא רואה את הבית הרבה ואין לי משהו שאני רוצה, והדבר היחידי
שאני רוצה וצריך זה נשק ויש לי כבר נשק, אז למה שלא יפתיעו
ויחפשו משהו? אין להם זמן? סבבה מבין, הפרנסה יותר חשובה
מהמתנה הטיפשית הזאת. והאחים שלי, כאילו, מה גם להם אין זמן?
ולחברים שלי גם אין זמן? כאילו מה זה חד צדדי? רק אני משקיע רק
אני זוכר לעשות ואת כל השטויות האלה???

ביקשתי מידידה שלי פרחים שחורים. זה נראה לי משהו ממש מיוחד,
אבל, מה אני אעשה איתם? אפילו אין לי איפה לגדל אותם אז אמרתי
לה שאני מוותר.
כנראה שעולם לא ימאס לי מהתיסכול הזה כי הוא תמיד גדל, ומצידי
שלא יתקשרו ושלא ידברו ושפשוט ישכחו שאני קיים ולפחות זה ימנע
ממני את עוגמת הנפש שקיימת בי כל כך הרבה זמן ואם חשבתי שזה
השנה ישתנה אז... אולי כדאי שאני אתן לעצמי מכה על הראש
ויפנים: שום דבר לא משתנה לעולם, ל ע ו ל ם!!!

אז בשביל ההרגשה הטובה אני אלך ואקנה לעצמי מהכסף שלי,
מהמשכורת העלובה שלי מתנה לעצמי ואם לא אני אז מי?
"אם אין אני לי מי לי?"
ואז מישהו שמכיר אותי יקרא את המונולוג הזה ואז יתעורר פתאום
וירצה לקנות לי מתנה או שפתאום זה יהיה לו אכפת ממני...
אז מצטער, מבחינתי כולכם כבר מחוקים. למה? כי אני מת וכשמתים
אין זיכרון שיכול לזכור.

יום ההולדת הוא יום התחיה והזומבי יוצא מהקבר לעוד שנה של
ייסורים, בלי תכלית, בלי רגשות, ובלי תכונות, סתם גוויה מהלכת
בבית קברות אפל, חשוך ומגעיל, בית הקברות הזה הוא חי, והזומבי
זה אני וכנראה אפילו לעולם הזה אין תכלית אז אולי כדאי שאני לא
אקום מהקבר שאני שוכב בו עכשיו ואני אשאר בו כי ככה אני יותר
לא אסבול ככה לעולם.