ערב קר, מוציא מרלבורו אדום שהוחבאה למקרה חירום, ומעשן אותה
עד החצי, באשליה שאני לא אזיק לעצמי יותר מדי בגללה.
מדליק את הדיסקמן, אוזניה על אוזן אחת, חצי בעולם העצוב, חצי
בשירים העצובים.
השירים העצובים, שמזכירים לי את אותם הימים, את אותן התקופות,
את אותן התחושות.
מצד אחד חושב על החיים היפים שהיו לנו, הדיבורים לאורך כל
הלילה, איך שהיינו מדברים על כל החיים, שכמעט כל השיחה היתה על
המשפחה או על הסביבה הקרובה.
מצד שני, יושב כאן, על קצה הספסל, ומרגיש את עצמי על הקצה של
החיים.
כל האנרגיות שהושקעו, כל המאמצים, פשוט כמו סרט חוזר. אותו ערב
עצוב, אותה אוזניה אחת, אותה חצי מרלבורו אדום.
אותן מחשבות, שמטריפות לי את המוח, אותם ימים שאני מת כבר
לשכוח.
עם המחשבות, לא שמתי לב שהסיגריה כבר עברה את החצי... כמו כל
פעם מחדש, ממש מסר מאלוהים, שאני חייב להפסיק לחשוב עליה.
והנה תקופה יפה באה עליי, הרי מתישהו זה היה אמור לקרות.
הנשיקות, התשוקות, החיבוקים, הכל חוזר... כאילו החיים מתחילים
מחדש.
השיחות היפות חזרו, הרגעים היפים הונצחו, המכתבים והציורים
עברו מאחד לשני, אהבה.
הסיגריות הפסיקו להידלק, האלכוהול הפסיק להישפך, הרי שרוצים,
עושים הכל אחד בשביל השני.
אבל די, לכל דבר יש סוף. הבנתי שאין אצלה דברים לעד, שדברים
חייבים להשתנות אצלה,
היא חייבת את האקשן, ואם אין אותו, היא לא יכולה להמשיך באותה
דרך.

אותו ערב קר, אותה חצי מרלבורו אדום, אותן אשליות, אותה אוזניה
אחת, אותן אכזבות, אותה מאהבת, אותם חיים.
אותו דור חסר האונים, אותם הימים, שלעולם לא משתנים.