בתחנת האוטובוס מול בית-החולים ממש
או באלכסון למשתלה וחנות המתנות שלה
רוח שורקת בצנור חלוד לאזני שלי בלבד
ואני מיד קוראת לדמיון להשתולל כך קצת
אלא שהוא נשאר בחצר, רץ סביב הגדר
אינו יודע שאפשר לפרץ אל העבר האחר.
לכן, עזבתי אותו לבד והמשכתי לקרא מלים
סדורות בתוך ספר שעל העטיפה שלו דגים
שוחים מחוץ למים בפה סגור ובלא ברק בעינים
שותקים דבר שרק להם מתר.
אז הבנתי כלום ושוב ראיתי רק אותי במלבוש
של קיץ, רוח חמה ומנגינה מחככים בי רכות של בלוז
ומיד אצרתי את הדמעה, עמק בתוך החזיה, שמורה
לעת אתבודד עם הערב והכוכב - הרבה יותר מאוחר.
כן, כבר אמרתי מזמן, אני והקיץ חברים ותיקים
צועדים חבוקים ובאים יחדיו אל ימים עצובים.
בינתים האוטובוס מאסף אותי, מצנן את האוירה
ולוקח אותי, יחד עם קוני, למקום אחר -
שם נמצאים הנערים - לי הוא נעורים.
YP
14 באפריל 2005
קוני = קוני פרנסיס שרה את: Where The Boys Are. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.