רחובות ארוכים ובתים ישנים שנמשכים עד החוף. לשם אני רוצה
לברוח. דקלים שנעים ברוח, כמו בסרטים. חול לבן, טהור ומים
שקופים.
אחי יושב שם עם משקפי שמש, מחברת ועיפרון. מצייר, לגמרי לא
מודע אליי.
לא, סליחה, לא לשם אני רוצה לברוח. לא רוצה לראות את הציור, לא
רוצה לשמוע את הצחוק של אחי, גם לא רוצה ללכת איתו על החוף.

אני רוצה לברוח לעיר הגדולה. שם הבניינים מתנשאים עד השמיים,
המוניות טסות על הכביש ואנשים מסוגננים רצים ממקום מעוצב אחד
לשני.
שם יושבת אחותי עם כוס קפה ביד, שם היא מסתובבת במעיל ארוך
ועקבים גבוהים. שם היא רוקדת לנגינת להקת רחוב.
גם שם אני לא רוצה להיות. ממש לא בא לי לראות את אחותי, את
החיוך הגדול שלה, את הרעמה הג'ינג'ית. לא רוצה לרוץ איתה
ברחובות העמוסים ולברוח ממוניות מטורפות.

יש לי עוד אח והוא יושב על ספסל בכפר קטן מוקף שדות ירוקים עד
האופק. במקום הזה הטנדרים נוסעים באיטיות בשבילי עפר וילדים
משחקים עם כלבים וקוטפים פרחים ריחניים.
אחי מחייך אליי ומזמין אותי לשבת לידו.
מצטערת, אבל גם איתו אני לא רוצה להיות. את מילות הנחמה שלו
אני לא רוצה לשמוע, לא רוצה ללכת איתו בשדות ללא סוף.

בית קטן, שמצידו האחד חוף צהוב וים כחול ומצידו השני שדה ירוק
שסופו נראה לעין. במרחק נסיעה קצרה, עיר קטנה ומהירה.
לשם אני רוצה לברוח, שם אני רוצה להיות. איפה שהכל בפרופורציות
ובמידותיי. איפה שלמים ולחול יש צבע, לשדה יש סוף והעיר קרובה,
אך רחוקה.
שם, במקום בו אמצא את עצמי, יהיה לי טוב.