רצתי לאורך קו המגרש.
עשיתי סיבובים עם הידיים, הנדתי את הראש מצד לצד.
"טוב, זה מספיק. עכשיו מתיחות."
מה קורה עם המאמן? עוד מעט דקה שישים.
הופה. הנה הוא מוציא מישהו.
יוסי באמת שיחק חרא, מאז שחברה שלו עזבה אותו הוא משחק כמו
הלום קרב מויאטנם.
אבל למה הוא מכניס את ניסים? ניסים הזה.
רק בגלל שאבא שלו בהנהלה הוא מקבל 30 דקות כל משחק.
הבנאדם נראה על המגרש כמו דוגמנית מסוממת.
ואני התאמנתי קשה כל השבוע, אינעל ראבאק, לא יצאתי אתמול
לבלות.
אח... למה לא התחלתי לעשן? לבלות כמו החברים שלי.
מתמסטלים כל היום, צחוקים ודאחקות על הספסל שבגן.
אני רחוק מילימטר מלקבל טחורים מלשבת על הספסל של הקבוצה.
עוד שניה בגב של המאמן יהיו חורים מרוב שהעיניים שלי תקועות
בו.
"מתי תיתן לי צ'אנס? מתי?"
דקה שבעים. צפרירים עולה לשתיים אפס.
"איך הוא לא מעלה אותי?"
בגב שלי אני מרגיש את העיניים של אבא.
אני מסתובב ליציע ורואה אותו שם. נועץ בי מבטים ומסמן לי
להתקרב למאמן.
צועק: "תגיד לו שיכניס אותך".
"מזל שהוא לא אמר את השם".
"עידן, תגיד לו שיכניס אותך".
כל היציע התחתון שומע ומתחיל לשיר:
"המאמן, המאמן, 'בקשה תכניס לי את הבן
המאמן, המאמן, אחרת אבא יתעצבן"

אני קובר את עצמי בתוך הטרנינג.
כועס על אבא, שהבטיח חמישים פעם להפסיק עם הפדיחות, כועס על
המאמן שלא מאמין בי וכועס על ניסים שמבקיע שער עצמי בבעיטה
מחוץ לרחבה, לחיבור, ואני מכיר את ניסים, באימון מתוך חמישים
בעיטות הוא לא היה מצליח לשים כזה גול אפילו פעם אחת.
"אוי...
הוא נפצע תוך כדי הבעיטה...
מסכן".
להבקיע שער עצמי חמישי בשישה משחקים זה באמת מביך.
"רגע,
הוא נפצע..."
המאמן מסתובב לספסל. מסתכל על רחמים שנרדם על שיקו השוער השני.
מסתכל על ציון שהגיע שיכור ודיבר שטויות כל המשחק ואז עליי.
הוא מסמן לי עם שתי אצבעות: בוא.
תוך שתיים וחצי מאיות כבר הייתי בקו האמצע.
"הנה תראה, כבוד השופט הרביעי, אין לי שום סכין קפיצית בפקקים
ותן לי להיכנס כבר".
צוות העזרה הראשונה מרים את ניסים שצולע בליווי פרצופי והם
מתקדמים בקצב של שני מטרים לשנה.
אני מחייך לעצמי ורותח מבפנים.
"בשביל זה?"
דקה שמונים וחמש. שלוש אפס להם ולשחקן שאני מחליף לוקח יותר
זמן לרדת מהמגרש משנשאר לי לשחק.
אני בוער מעצבים.
חתיכות קטנות של לבה זורמות לי בורידים ואני מתכונן כמו צ'יטה
אל הטרף. ניסים יוצא ואני נכנס בספרינט קרל לואיסי אל עיגול
האמצע.
השופט מסמן לשחק ואני באטרף, השוער שלהם מרים כדור, הוא מתקרב
אליי אבל שחקן שלהם קופץ ומוריד אותו לפני עם החזה.
הכדור אצלו ברגל. אני מסתכל על הכדור, מסתכל לו על הרגל, שוב
על הכדור, חושב על ניסים, אבא, המאמן ויורד לגליץ' ששובר לשחקן
שלהם את השוק בשלושה מקומות שונים.
הוא גמר את העונה.
וגם את השתיים שאחריה.
אני קם מהתיקול ומתחיל כבר לצעוד אל המלתחות ומרגיש הקלה
גדולה.
חיוך גדול עולה על פני כשאני רואה את המאמן מדליק שתי סיגריות
בבת אחת מרוב עצבים.
כשאני שומע את יבבות הכאב של השחקן המסכן הזה שהיה אמור לשחק
בחיפה בעונה הבאה אני מתמלא עונג, חם לי בכתף כשאני מרגיש את
הכרטיס האדום מונף לכיווני מאחורי הגב וכשהקהל מדבר על מקורות
ההכנסה של הצד הנשי במשפחה שלי אני מסמיק.
אבל המבט שלי מופנה ליציע.
איפה שאבא שלי ישב יש רק שאריות של גרעינים ובדלים של סיגריות
טיים.
לראות אותו בורח מהאיצטדיון היה שווה הכל.
עכשיו גם הוא יודע מבוכה מהי.