דימעה קרה ,

המנסה לחצוב באבן.

שתיקתך המדממת,

והפרצוף התוהה האטום,

האם אינך מבינה?



לבך הזועק בדממה,

המנסה להתכחש לאמת הצולבת.

שיערך הפרוע,

והנך בדד ניצבת.

האם אינך מבינה?



לבד את עומדת,

נושאת תפילה,

שישוב.

והנך בוהה בתמונה ישנה,

ומחייכת,

האם אינך מבינה?



מפנה מבט לאחור ,

למה שהיה אתמול בור,

קוראת בשמו,

נאחזת במדיו,

והמילים מהדהדות בראשך:

"לא ישוב,לתמיד הלך"

וכעת,כעת את מבינה,

ודימעה חמה נושרת על לחייך הקטנה.