הדלת נסגרת והם עומדים שם.
אולי מאות ואולי אלפים. מוכים, בלויים, צללים של חייהם
ומיטלטליהם על כתפם.
עומדים שם בחושך ומחכים ומחכים ומחכים ומחכים.
והאור לא נפתח. הדלת סגורה ואין אור וכל מה שנראה לעין הוא
שחור וצלליות זזות בחושך ואין קול נשמע.
והם נדחפים אחד אל השני ונמסים על הרצפה לאט לאט בשריקה דקה
ודעיכה.
וכך הם שוכבים שם ללא תזוזה. אולי שעה, אולי שעתיים.
אולי יום שלם שכבו שם ואפילו השריקה כבר אינה נשמעת. והצוהר
נפתח ואור שוטף את מאות ואולי אלפי הנמסים על הרצפה, והם
דבוקים אחד לשני ברוק דם וזיעה.
והדלת נפתחת ועדיין ללא תנועה.
ונכנסים האנשים ומעמיסים את הגושים על האלונקות וישר אל התנור
הענק.
עשרות גושים כמו הותכו אחד לשני, כמו לעולם לא נפרדו, כאילו
תמיד ולנצח יהיו אחד מוטלים על הרצפה מסביב לתנור.

ומרים גוש אחד וזורק אותו פנימה.
ועוד גוש נזרק פנימה, ועוד גוש ועוד גוש עד שלא נותרו הגושים
על הרצפה.
ומצדו השני של התנור מחכים הצורף וחרש הברזל, הברזלן והנפח.
והם יושבים וצופים בגושי הענק ניתכים והופכים לעיסה צהובה
אדומה גושית וסמיכה ומסתכלים כיצד היא מתחממת, והיא נוזלית
יותר ויותר והיא מבעבעת והיא גועשת והיא מאיימת לפרוץ.
והיא נוזלת לאיטה מתוך התנור אל עבר האולם הענק באלפי בצינורות
שקופים. והעיסה הנוזלית והרותחת עוברת את אלפי הסיבובים ונכנסת
אל החדר הקטן שבו אלפי אלפי תבניות באלפי גדלים.
תינוקות וזקנים, אנשי עסקים ותלמדי תיכון, נשים גדולות ונשים
קטנות, החקלאי והנגר. וכולם מחכים שם בתבניות.
והנוזל מציף את התבניות ומתחיל לתפוח. והוא עולה ועולה. ומקבל
צורה וספר ביד, ועט ופטיש.
וצעיף וחליפה ומכנס בלוי יחד עם נעליים שחורות וג'ינס.
והם תופחים ותופחים.
ועיניהם מנצנצות, והשפתיים מודגשות ועשרות אצבעות נשלחות
לאוויר.
והם קמים ויוצאים מהחדר.
והם מכריזים בקול גדול: "אללה אכבר" וצעקות : "גי'האד" נשמעות
מכל עבר והם כבר מוכנים והם יוצאים אל הרחובות עם סכינים ועם
רובים.
והירייה הראשונה כבר נשמעה.