משפחת גל היא משפחה רגילה לחלוטין - אבא עודד, אמא נורית וילד
יוגב, ההבדל היחיד בין משפחת גל לכל משפחה אחרת הוא שלמשפחת גל
היה פעם עוד ילד, עידו.
משפחת גל איבדה בן. ולא סתם בן אלא את הבן הטוב, הבן המוצלח,
המוכשר, האתלט, כל מה שנשאר עכשיו זה הבן השני, הקטן,
ה"פגום"...

עידו, הבן הבכור של המשפחה, נהרג בפעולה מבצעית בשטחים.
עידו היה הבן המושלם, תמיד מוציא מאיות בבית-ספר, החתיך
השיכבתי שתמיד משיג את הבחורה הכי יפה והכי מוצלחת, האח
המושלם, הנדיב וכמובן החייל הקרבי, מטציין המחלקה, פרופיל 97,
גולני.
עד שהגיעה הפעולה שממנה הוא לא חזר...

יוגב הוא האח הקטן, זה שתמיד מביט בהערצה אל אחיו הגדול, זה
שמחקה אותו, מנסה להיות כמוהו אך אף פעם לא מגיע לקרסוליו של
עידו.

עידו היה המועדף ותמיד קיבל את התשבוחות, הפרסים, הטפיחות על
השכם, הכבוד. כשיוגב היה עושה משהו מוצלח תמיד היה מישהו אומר
"תראו! הוא מנסה להיות כמו עידו... איזה חמוד"
עידו מת כשיוגב היה בן 16, מאז הורי של יוגב הפצירו בו תמיד
שיהיה יותר דומה לאחיו הגדול, המוצלח.
כל לילה היתה נורית מדליקה נר נשמה ליד תמונתו של עידו ומספרת
בעיניים אדומות, נפוחות ודומעות על הבן המושלם שהיה לה והלך
בצבא.
יוגב הפך מריר עם הזמן.
הוא נכשל בלימודים, מתחיל לעשן ולהסתובב עם טיפוסים מפוקפקים
במועדונים חשוכים ואפלים.
נורית בוכה על דרכיו של יוגב, עודד רב איתו כל הזמן ומטיח
בפניו את זכרונו של אחיו המת ואומר כיצד גם במותו היה עידו טוב
יותר ממנו, "תראה את עידו, את החיים נתן בשביל המדינה..."

ערב אחד יוגב מתייצב אל מול הוריו, הוא מצהיר בפניהם שהוא
הומוסקסואל.
נורית נשברת ובוכה, עודד מסרב להאמין למשמע אוזניו ומודיע
ליוגב שהוא מתכחש לו ושהוא דורש שהוא יעזוב את הבית עוד באותו
הערב.
יוגב אורז לעצמו תרמיל ועוזב את הבית שבאוזניו עוד נמשע ההד של
בכיה של אימו.

אחרי כמה חודשים יוגב חי ברחוב, הוא ישן על מדרכה מזוהמת בסמטה
חשוכה.
ונורית, היא בביתה, מדליקה שני נרות נשמה... אחד לעידו ואחד
ליוגב.