ירדתי אט אט דרך המדרגות המובילות ארצה. ראשי נע מצד לצד וליבי
פעם בהתרגשות. זה לא קורה לי אישית כל יום, ובמיוחד לא לכל
אחד. השמים היטו צבע שונה מהרגיל ואנשים מסביבי היו כל כך
מוזרים, כאילו היו חייזרים מהחלל החיצון, פשוט לא הבנתי אותם.
אמנם ידעתי מה קורה לי, אך בזכות הלב שלי שהפעיל את הרגשות
השכל התעקש לא לקלוט או להבין. אפשר להגדיר זאת שבמצב הספציפי
הזה הפסיכולוגיה השכלית שלי פעלה ביחס הפוך לידע.
ככל שירדתי יותר, כך רמת ההבנה שלי ירדה, ושאלות החלו מציפות
במקום. ידעתי שבמוקדם או במאוחר אני אבין, אך השאלה היא- מתי?

ואכן בלי לשאול שאלות ועם קליטת המציאות כאקסיומה נגעו רגלי
בקרקע. רעדתי, היה קר מאוד, אך הטמפרטורה לא היוותה שום חשיבות
לעומת רמת ההתרגשות שלי. לא ידעתי אם חבריי מזדהים איתי בהרגשה
זו, הרגשתי לבד. חשתי בכל האינטרקונטיננטאליה שעוטפת אותי
כמעין הילה כאילו התעקשה לגרום לי להרגיש זר.

אז נחתתי למצב לא קל ולא מובן, השעה היתה שבע בבוקר, בדרך-כלל
אני ישן בשעה זו. מה שנותר היה לנתק את רגליי מן הקרקע ולהמשיך
הלאה עם הזרם. ראיתי מולי מבנה בינוני, אך שונה מההוא שאני
רגיל לראות. נכנסתי פנימה ונבלעתי בתור. הפקיד ביקש ממני משהו,
לא הבנתי מה, לא הבנתי מה הוא אומר בכלל. קיללתי אותו, הוא
המשיך לחייך ודיבר אליי בצורה לא מובנת, מה קורה פה לעזאזל?
משהו פה בהחלט לא מובן לי. נתתי לו לחטט לי בארנק והוא הוציא
דרכון. הוא שוב אמר משהו לא ברור, אבל בטח הוא אמר שאני
פוטוגני, אז הסמקתי. הוא החזיר לי את הדרכון ובתנועת יד הפנה
אותי להמשך הדרך. שאלתי את אחד העובדים אם הוא יודע איפה
השירותים, הוא עשה פרצוף של לא מבין. התעצבנתי: "אם אתה לא
יודע איפה השירותים פשוט תגיד!". אז משם הלכתי לאסוף את חפציי
ומיד היפנו אותי לאוטובוס, מוזר, שירותים באוטובוס?! וואו חדש
לי...
התיישבתי באחת המושבים, ורק לאחר שהאוטובוס זז התחלתי להבין מה
קורה פה, אך עדיין היו לי הרבה שאלות. בכל מקרה אהבתי את המצב,
התחושות שהציפו אותי גרמו לי להרגיש שאני מעסיק את עצמי ולא
סתם מתבטל מול המחשב או צופה בטלויזיה. בהמשך הנסיעה היו אנשים
שהיו נראים לי מוזרים, והבתים היו צבעוניים ומלאי זיו.
כאשר ירדתי מן האוטובוס שמתי לב להמון דברים מוכרים, לפתע
הרגשתי שייך. הבנתי שלפני הזוועה גם אנשים מוכרים היו שם, העת
היתה כאילו בלעה אותם האדמה. שוב הרגשתי לבד, אך הפעם הבנתי את
הסיבה.
לאחר הליכה קצרה הגעתי לפארק ושם היו עשרות יונים שהציפו את
המרצפות המסוגננות, והמון פירורי לחם שהשביעו את רעבונם. כמובן
שהפעלתי את המצלמה שלי, כך אני אוכל להראות לאמא שהיתה לי
נוסטלגיה. גרתי פעם באוסטריה ושם יש הרבה יונים, כעת נזכרתי
בכך וחייכתי. אני חושב שהן גם חייכו אליי, או שסתם היה נדמה
לי...