סוג של מתכון להרס עצמי.


בשלב הראשון
לוקחים את כל מי שהיית ב-19 השנים האחרונות
ובועטים בו לעזאזל.
(החוכמה היא לסלק כמה שיותר תדמית בכמה שפחות זמן)
מפרקים באכזריות את הבניין האדיר הזה של חייך
זה שטיפחת בתוכך באלף דרכים -
ולא משאירים ממנו כלום. לא יסודות, לא שלדים בארון, לא לבנים
חשובות.
חובה להפוך לבולדוזר מרושע, מעין שליח של צדק פנימי, ולרסק את
האדם שהיכרתי בי.

בשלב השני, הוא אומר
צריך להבין בדיוק את מה שנשאר ממך, אם נשאר בכלל
לעמוד על עי החורבות הזה ולצעוק, בכל הריאות,
את האמת.
לזעוק לחלל הבטן והיקום כולו:
"אני שברים".
אני לא שום דבר אחר חוץ משברים
אני רק שברים
קטנים וטפשיים וחסרי שייכות
שצנחו מהמגדל המזויף שהיה שלי לפני שהרסתיו
ועכשיו הוא
ואני
שברים.

(לא פלא שאני לבד
הרי אף אחד לא יכול לאהוב שברים).

בשלב השלישי
שהוא, כמובן, החשוב ביותר
צריך לאסוף את השברים ולבנות מהם בניין חדש,
שיהיה שוב אני (או לפחות משהו דומה).

כשאמרתי לו שזה השלב השנוא עליי
הוא התעצבן, והזכיר לי
שכשאני שברים
אני לא שווה שיאהבו אותי.
כי אני שברים. וזה פתאטי להיות שברים.
שברים לא מחממים אותך בלילה. שברים לא מתגעגעים אליך. הם לא
מתקשרים להגיד לילה טוב. אי אפשר לטייל איתם במדבר. שום דבר
טוב לא יוצא משברים.
אני אמרתי שכל זה נכון
אבל גם ש
שברים לא בוכים. שברים לא מרגישים כמו סתם שברים. הם לא
מתהלכים בייאוש מסמא חושים. אי אפשר לשנוא אותם כל בוקר. בעצם,
גם שום דבר רע לא יוצא משברים.

אז החלטתי
שבאותם רגעים שאני שברים
זה השלב האהוב עליי.