כשחיים מת בפעם הראשונה כל השכונה הייתה מזועזעת.
בכל זאת, ילד בן 12 שרוע על הכביש בתוך שלולית דם מהולה בגלידה
וניל. כל האיברים החיצוניים שלו נכנסו פנימה, הפנימיים יצאו
החוצה וביניהם היו מעורבבות חתיכות וופל מהגביע. חיים פצפוצים.
לא מראה פשוט.
עמדנו שם ככה אולי שעה, אולי חמש דקות ובינתיים חיים החל
להינמס.
ככה טיפה, טיפה, איבר, איבר, עד שהפך לשלולית דלמטית אדומה עם
נקודות לבנות.
ההורים שלו היו בהלם אבל לא היה להם זמן לחשוב על התופעה
המוזרה כי מיד מצאו את עצמם נלחמים ביתושים ושאר מיקרובים
שחשבו למצוא לעצמם בית בבן הנוזלי שלהם.
גברת מועלם מבניין 9 פרצה בבכי היסטרי וזעקה בלי הרף לשמיים
תוך שהיא מנופפת בידיה "לא חראם?! לא חראם?!".
באותו רגע חשבתי שכל הסיטואציה הייתה יכולה להיות הרבה יותר
מרגשת אם גברת מועלם לא הייתה אומרת בדיוק את אותם מילים גם
כששכחו להביא לה פעם את הסלים מהסופר או כשהפסיקו פתאום לשדר
את אופרת הסבון שכל כך אהבה.
בזמן שאני מהרהר, ההורים של חיים נלחמים, גברת מועלם בוכה
והשאר המומים, חיים החל להתאדות. זה לא היה ממש מורגש אבל
השלולית החלה לקטון לאט לאט וליאור החנון המחונן לא שלט בעצמו
והכריז בקול רם ככה שכולם ישמעו "זה נוזל שהופך לגז. שינוי מצב
צבירה. טבעי לחלוטין". הוא הביט סביב כמחפש לקבל סוף סוף אישור
והערכה לכל השעות שהשקיע בקריאת האנציקלופדיה העברית אבל אף
אחד לא ממש התייחס.
כולנו התבוננו בשלולית וראינו איך חיים נעלם אט אט. לקראת הערב
כבר נשארו פחות ופחות טיפות ואיתם התאדו גם יותר ויותר אנשים
שהתחילו להשתעמם מהמחזה.
כשהטיפה האחרונה נעלמה כבר לא היה אף אחד ואפילו ההורים של
חיים הרכינו את הראש בעצב של השלמה והלכו הביתה.
למחרת חיים הגיע לבית הספר. אבא שלו הסביר שחיים הגיע בבוקר עם
הטל,
נחת בגינה, ככה טיפה טיפה, בדיוק כמו שהלך, עד שנהיה שלם.  ואז
בלי להגיד כלום התלבש, הכין סנדוויץ' שוקולד, שם אותו בתוך
התיק ונעמד מול דלת הכניסה כמו שהיה עושה בכל בוקר.  
המורה רצתה לשלוח אותו לאיכלוב לסדרת בדיקות אבל אמא שלו
התנגדה. היא פחדה שהרופאים רק יגידו שזה לא אפשרי ושחיים עוד
בסוף יאמין להם וייעלם שוב פעם רק בגלל שמה שקרה לו זה לא
הגיוני.
בינתיים כל הילדים בכיתה שאלו אותו כל מיני שאלות על גן עדן
וגיהנום ואם המלאכים זוכרים בעל פה את לוח הכפל.
רק ליאור רץ הביתה להביא את ערכת הכימיה שקיבל מתנה ליום
ההולדת בגיל שלוש. בהפסקה הוא ניסה לשכנע את חיים להיכנס לאחת
המבחנות כדי שיוכל לערוך כמה בדיקות. "זה חשוב למדע" הצהיר
בטון של פרופסור והניף את אצבעו מעלה. חיים סירב אבל אחרי שראה
שזה מעניין גם את עדן, השווה של השכבה, הוא קירב את ראשו לאחת
המבחנות הגדולות.
נשמע קול סדק עמום, מספר זכוכיות נחתו על הריצפה ומספר נחתו
בצוואר של חיים כשהן חותכות כמה צינורות חשובים.
בפעם השניה שמת היינו עדיין מודאגים שאולי הפעם לא יחזור אבל
אחרי יומיים כשבא עם הגשם הראשון כולם נשמו לרווחה.
מאותו יום היינו מתאספים סביב חיים, שואלים אותו שאלות,
מתחנפים אליו ואפילו נוגעים בו, כאילו שלא במתכוון, במין תקווה
שאולי משהו מזה יעבור גם אלינו. חיים היה נבוך מאד מכל תשומת
הלב הזאת ובמשך זמן רב הוא היה פשוט מושך בכתפיים ואומר שכל מה
שהוא זוכר זה כאב חזק, צלילים של טפטוף והופ הוא שוב פה.  
עד שיום אחד עדן שאלה אותו אם הוא זוכר עוד משהו. הוא השתתק
לרגע, אימץ את עיניו בריכוז והביט אל האופק. בסוף הוא מלמל
שאולי שמע קולות של חצוצרה ושנדמה לו שראה דמות לא ברורה עם
זקן וברקים במקום ידיים יושבת על כיסא מלכות, אבל הוא לא ממש
בטוח.
עדן חייכה ונתנה לו נשיקה על הלחי.
למחרת הוא כבר סיפר בהתלהבות סיפורים הרבה יותר ארוכים
ומעניינים וכבר לא אמר שהוא לא בטוח.    
השיא היה בשיעור הכיתתי כשכל אחד היה צריך להציג את הכשרון הכי
יפה ומיוחד שלו. סתיו סיפרה שהיא טובה באוריגמי ואפילו עשתה
ג'ירפה קטנה עם צוואר קצר, יוני הכין פונצ'ים משוקולד ואני
הראיתי להם איך אני פוגע בשני אג'ואים במכה אחת ממרחק של עשר
מטר.
את אף אחד לא עניין כלום וכולם רק חיכו שחיים יעלה כבר ויספר
על הסוד הנצחי שלו. בסוף כולם מחאו לו כפיים והרימו אותו
באוויר וכשהורידו אותו הוא התחבק עם עדן.
זאת הייתה הפעם הראשונה שרציתי להרוג אותו אבל ידעתי שאין בזה
טעם.
השנים עברו אבל לא ההערצה וחיים, כבר נער, הספיק בינתיים לעשות
בנג'י בלי חבל, לאכול קופסת סחוג שלמה שהכינה סבתא של סיטון
ולנצח את כולם במשחק chicken על הצוק.
הוא מת בממוצע פעמיים, שלוש בחודש אבל אף אחד כבר לא ספר.
מאז שנפרד מעדן בגיל 15 הוא גם החליף בחורות על ימין ועל שמאל
ובגיל 17 אפילו שכב עם שלומית שלא הייתה כל כך יפה אבל הייתה
חברה שלי.
כאילו כדי להכעיס הוא גם היה תלמיד מצטיין וקיבל רק עשיריות
בכל התעודה.
ביום של הגיוס כל השכונה באה להיפרד מאיתנו, בעצם רק ממנו.
כשעלינו לאוטובוס כולם נדבקו לשמשה שלו ודחפו לו כל מיני
מנעמים ומתנות. אפילו ההורים שלי שכחו שגם אני שם ונתנו לו את
החבילה של הבקלאוות שאני כל כך אוהב.
כשהגענו לבקו"מ איזה סגן אלוף שלף את חיים ישר כשירד מהאוטובוס
ונעלם איתו במכונית שרד שחורה.
אני הגעתי לנח"ל ואחרי מטווחים מרשימים ביותר יצאתי לקורס
צלפים. אחד המדריכים שם סיפר לי שחיים מבצע פעולות יחיד
מדהימות בעורף האויב ושלא אתפלא אם יום אחד הוא עוד יוריד את
סדאם.
מדי פעם היו ידיעות בעיתונים על חוליית חיזבאללה  שחוסלה באופן
תמוה או על חיילים סורים שמוכנים להישבע שהרגו חייל ישראלי
וגופתו נעלמה להם מול העיניים.
עברו שנתיים מאז ראיתי אותו לאחרונה אבל אני עדיין לא מצליח
להוציא אותו מהראש שלי. אפילו עכשיו כשאני שוכב במארב המזדיין
הזה ואמור לחשוב רק על איך לצאת מפה בשלום, אני חושב על חיים.
נזכר איך בפעם הראשונה הוא הפך לשלולית, איך בפעם הראשונה הוא
הפך להיות הכי מקובל, איך בפעם הראשונה הוא חיבק את עדן ואיך
בפעם הראשונה הוא זיין את חברה שלי.
אני נזכר איך רציתי להרוג אותו ונזכר גם שאי אפשר ואז אני רואה
אותו.
הוא במרחק של קילומטר ממני, הולך זקוף ושאנן על הטרסה בטח לעוד
אחת מהמשימות הסודיות שלו. אני עוקב אחריו עם הכוונת, מקדם קצת
את צעדיו כשלפתע אני רואה שני מחבלים במרחק של עשרים מטר ממנו.

הם כורעים, דרוכים. לאחד מהם יש ביד סחבה של ספונג'ה ולשני דלי
עם מכסה. כנראה שהם לפחות לקחו את הידיעות הסוריות ברצינות
ובאו מוכנים.
הנשק שלהם כבר מכוון לעברו וחיים בכלל לא רואה אותם. זה הרגע.

שניהם על הכוונת שלי, אחד לפני השני. כדור אחד ואני מוריד
אותם, מציל את חיים וחוזר לכנס מחזור בעוד שנה כשכולם אבל כולם
מקשיבים לסיפור שלי על הגוגואים ואיך הם הצילו חיים של בן אדם.
ולא סתם בן אדם, חיים.
אחר כך הוא עולה לבמה, מודה לי ומספר כמה שאני מיוחד ושתמיד
העריץ אותי.
כל הבנות מתאספות סביבי ושואלות אותי שאלות ונוגעות ושלומית
מבקשת סליחה.
אני מקרב את האצבע אל ההדק ומלקק את השפתיים היבשות ואז אני
מרגיש את הטעם החסר של הבקלאוות...
האצבע נעצרת לרגע ואני מדמיין איך שני המחבלים יורים בחיים
ואחר כך אוספים אותו עם הסחבה לתוך הדלי.
הם חוזרים למפקדה שלהם ומארגנים שם תורניות ככה שכל יום מישהו
אחר שוטף את הריצפה עם סחבה מהולה בחיים ואחר כך עוד סוחטים
אותה טוב טוב לדלי סגור כדי שהוא אפילו לא יחשוב להתאדות.
אני מביט מבעד לכוונת, אצבע אחת על ההדק אבל האצבע השנייה
עדיין לא משחררת את הניצרה.