אין ממש שינוי, כרגיל, אותו דבר. אני ממשיכה עם השיטה שלי, שלא
באמת עובדת. אני לא חושבת שיש לי שיטה, איך אפשר לפתח שיטה אם
אני לא יודעת מה אני עושה? זה תמיד כל כך מסובך כשזה נוגע
לעניינים האלה, אתם יודעים, של אהבה.
אני כל הזמן רק מנסה לתפוס את תשומת הלב של הבנאדם שאני חושבת
שאני חושקת בו, מנסה לעשות עליו רושם, מקווה שהוא יבחין בי,
מקווה שיקרה איזה נס. ואז לפני שאני שמה לב, אני אובססיבית
לגביו ושום דבר לא יזיז אותי מהעמדה שלי. תמיד הייתי כזאת,
עקשנית כמו פרד. אני אלחם על מה שאני רוצה ואני לא אוותר עד
הסוף. ככה אני, רק במתימטיקה אני לא מתנהגת לפני הכללים
האלה... אבל זה מזיק לי, וזה עושה לי רע, ואני פוגעת בעצמי.
אבל מצד שני אני צריכה את זה, את האובססיה הזאת. זה אחד
מהדברים היחידים שמשאירים לי חומר למחשבה, דברים לצחוק עליהם,
דברים לבדוק, דברים מעניינים.
בצורה מסוימת, הדברים האמיתיים שמשאירים אותי בחיים.
למרות שהוא לא יודע עד כמה אני אובססיבית לגביו. הוא לא יודע
בכלל, רק קצת. הוא לא יודע איך מסתכלת עליו, הוא לא יודע איך
אני רוצה אותו, כמה אני רוצה אותו, מה הייתי מוכנה לעשות
בשבילו.
אבל אני לא באמת מכירה אותו, אני רק חושבת שאני מכירה אותו, זו
סתם אשליה. אף פעם לא ממש דיברתי אתו או שוחחתי איתו על דברים
רציניים. אני יודעת עליו כל מיני דברים, שמעתי עליו כל מיני
סיפורים אבל אני לא באמת מכירה אותו.
אז בסך הכל אני פשוט אמשיך להיות אובססיבית, בלי שינויים,
כרגיל, אותו דבר.