"חיים, אני באמת רוצה להודות לך עבור כל מה שעשית בשבילי."
"זה בסדר, ליאור."
"במשך כל חמשת החודשים האלה שהייתי פה אתה היית כמו אבא
בשבילי."
"ליאור..."
"תן לי לדבר. אתה תמיד היית פה בשבילי כשהייתי צריך תמיכה.
כשהייתי צריך עזרה. גם סידרת לי עורך דין טוב..."
"עשיתי את זה מכל הלב, ליאור. דרך אגב קניתי לך כמה חליפות
בגדים. אתה זוכר שאתה משתחרר היום, נכון?"
"כן, אני זוכר. אני ממש לא יודע לאן אני אלך, עוד לא הצלחתי
להתפייס עם ההורים שלי..."
"תראה, ליאור... אני כבר שנים גר לבד ויש לי חדר שינה מיותר אז
אם אתה מעוניין תוכל לגור אצלי."
"באמת?! חיים, תודה רבה לך. אני לא יודע איך אני אוכל לגמול
לך!"
"זה שום דבר, ליאור, זה לא צריך להדאיג אותך. בינתיים אתה צריך
לחשוב, מה תעשה אחרי שתצא מפה?"
"זאת שאלה טובה. דבר ראשון אני צריך לדאוג לבן שלי, תום,
ולמיכל. דבר שני הייתי רוצה להיפגש עם רונה כהן ולבקש ממנה
סליחה. אני לא יודע עם אי פעם היא באמת תוכל לסלוח לי... ודבר
אחרון הייתי רוצה לנסות ולהתפייס עם ההורים שלי אבל אני לא
יודע אם יש סיכוי שהם ישלימו איתי..."
"אל תחשוב ככה! אתה צריך לנסות, אולי תצליח להתפייס איתם בסוף.
ליאור, רציתי לדעת, מה תעשה אחרי המשפט ואחרי שתרצה את העונש
שלך?"
"אני לא יודע אם אני אצליח אבל הייתי רוצה לעבוד כאן בבית
החולים, איתך..."

ליאור ודוקטור פולג יצאו בסוף היום מבית החולים. מלא צער וחרטה
על הטעויות שעשה ומלא חששות לגבי עתידו, הוא נכנס למכונית של
דוקטור פולג והם נסעו. את הנסיעה הזאת הוא יעבור בשלום כי יש
מי ששומר עליו. אבל איך יכל להסתבך כך מההתחלה?

זה היה בחופש הגדול, היה חשוך והשעה הייתה כמעט חצות. בגן
הציבורי ישבו ארבעה ילדים בני 13 במעגל. חלק שתו וודקה, חלק
עישנו נרגילה וחלק עשנו גם סיגריות. על השביל אל הגן הופיעה
דמות שהתקרבה, אחד הילדים זיהה את הדמות.

"הי, ליאור! מה נשמע? בוא תשב איתנו! תשתה משהו, תעשן משהו!"
"אתה יודע שאני לא נוגע בדברים האלה!"
"נו מה אכפת לך סתם לכייף!"
"טוב... איך זה כבר יכול להזיק לי?..."