הן עברו במעלה השדרה בסערה. אין פנאי להתמהמה. אוחזת ביד
הילדה, מאיצה בה, שחה קומתה עליה, גביניה מכווצים. אך ילדתה,
בכרה צעירה, עיניה מחושים ערניים, משרכת דרכיה (שהרי הרחוב
הומה בנחילי אנשים - הולכים הנה והנה, נושאים עמם איש איש
נחוחו הוא שדבק בו. ובכלל, זו שינקין, ורבים היו עטורים במיני
אריגים, מיני טבעות, רדידים וצעיפים...) מיאנה לעבור בדוחק
עליהם. גם אמה, כפופה ככל שהייתה, לא נשתכחה דעתה עליה כליל:
עם הרוח המתון נישא אל נחיריה ריח לחמניות חמות (ולא בכדי, הרי
עברו על יד מאפייה) שחמד אותה. אך אל דאגה - בין אם הרעב לא
היה חמור דיו, ובין אם הלחמניות לא היו מפתות - דברים מן הבל
זה לא יסטוה מדרך הישר, חס וחס!
בחנות הפרחים, אליה שתי עלמות החן שלנו עתידות להציב רגליהן
בעוד רגעים ספורים, ישבה המוכרת, ראשה שעון בכף ידה, מתבוננת
הלאה מחלון הראווה. אכן רבות עתידים הסופרים לחטוא למציאות
אותה הם בוראים. אבל, הרי הנימוס דורש, הבא נתקדם, ולו רגעים
בודדים, אל תוך הזירה החדשה הזו אליה הספור מנווט עצמו.
החדר אותו הפכה לחנות לא היה גדול יותר מחדר בינוני בבית הגון
תל אביבי. הטרחה, החלמות, הייאוש הנורא של חוסר ברירה - על אף
שאמרו לה כי כל העולם פתוח לפניה - כל אלו לא יעסיקו אותנו. אף
לא בעלה שחי עליה ויגיעה. החדר, איך לא, היה דחוס בפרחים
ועציצים - ולאחד שנכנס לתוכו מן הרחוב הסואן של לב תל אביב,
נראה היה כי דעתו נטרפה עליו ונשאב אל תוך היערות הפראיים
באפריקה. תערובת מוזרה, אם יורשה לי, של ריסוס וריח פרחים חריף
- חיים ומוות (לאו דווקא באותו הסדר) נדבק בו גם אם יחוסלו
הפרחים, לא עלינו. באחת הפינות של החדר הצהיב לו לוח שנה
שאהבה.
ובמרכז עמד לו הדלפק שהווה גם מעיין סדנת עבודה, ולפניו הייתה
ישובה עכשיו המוכרת - ראשה, כפי שכבר אמרנו - ומיותרות לגמרי
החזרות הללו - שעון בכף ידה. לאן נשאה עיניה? אל השמים, איך
לא. באופק עב קטנה כנסה עם רעותה. הנשיאים ישייטו מעלה, מחוללי
סופות - בתומן יחזור הכל לתלותו. דבר לא ישאר מאותם נשיאי מרום
ומהמולת מערכתם, ומעוז צורם. ואולי, והרשו לי לסטות רגע קל -
להקפיא את גלגלי השניים האימתניים שהספור החל לחולל עמו - אין
זה נכון שהם פגו- שאלו את חמדת המוכרת.
מתוך בריכה זו שלתוכה משבר אדיר התמולל בנפשה של הישישה
האומללה - נזדעזעה לרגליה, ודמעות של טוב לב (שמור לי ת'זה על
החשבון, קלטי) כן הרטיבו את עיניה כאשר הגברת בשחור עם בתה
הקטנה פתחו את הדלת ופרצו פנימה, מחייכות ועליזות, ויותר מכל
שמחות שסוף סוף בא הקץ למסע - שמפאת חשיבות האירוע לא היו
יכולות לשים ליבן אל תענוגות הדרך. באחת, כל הפרחים שהיו
שקועים בתוך דליהם השחורים זקפו ראשיהם, מתחטאים בפני האם
והילדה, מציגים בגאווה את עלי הכותרת, גדושי הטוב - כקוראים:
קחוני, זהו הרגע!
עלמה, זה שם המוכרת, החלה לפזז ולפזם אי אילו ברכות ומחמאות
לאם המאושרת, ולילדה היפה ביותר שראתה מעודה. גוהרת בה, צבטה -
באותה תנועה איומה של נשים מהדור ההוא- את סנטרה של הבת. למראה
נרתעה אחור: לא שיבה יראים הילדים. אמה הטביעה אותה בתוך
שמלתה, מוכיחה בביישנית שלה. שתיהן, פרח מזכרוני לציין, הביאו
עמן אורירות אחרת, לא מעולמה שהכירה. אם ברוכה הייתה או לאו -
זאת אינני יודע.
האם, שליבה החל מתכרסם, דיברה אל הזגוגיות פשוטות (את עיניה לא
ראתה כל שהותה שם, שכן עלמה עמדה כנגד החלון והשמש הבליחה בהן,
מותירות את עיניה טמירות ובתוליות לגביה) והניחה לחיוך קטן
להימלט מבין שיניה. ובכלל, המשיכות הבלתי פוסקות של הילדה
בשמלתה, שמן הראוי שתהיה לפחות מגוהצת יפה, החלו לעלות לה על
עצבים.
בידים ריקות יצאו את החנות, בצעד תקיף ובטוח לעבר חנות אחרת,
לעבר פרחים אחרים, אל תוך יום שטוף שמש, בריכות אדירות של חיים
נטחו מן הרקיע.