שוב אנחנו מדברים, אני עם דמעות בעיניים, מעניין אם אתה
מרגיש... נראה לי שכן...
המון דברים אני רוצה לומר ובסוף שום דבר לא יוצא...
הכאב שלי הוא כאב עצום... אין לו מרפא ואני שומעת את הקול
שלך... חלק ממני מחייך, חלק בוכה...
כשנפרדנו חשבנו שיותר לא נתראה... והנה זה קרוב... ואנחנו
מתראים... מוזר מדי... אני חושבת לעצמי... איך אני אגיב... איך
אתה תגיב... האם יש מילים לתאר?  
והדמעות בעיניים... הן יהיו רבות יותר... יהיו כואבות יותר...
או שלא... לא יודעת... לא יודעת כלום.. אומרים אנשים שיש לי לב
ענק... גם אתה אמרת... אבל לא רק... והשאלה שלי היא... מה אפשר
לעשות עם הלב העצום הזה שלי... עם הלב שלי שהפך עצוב... מה
אפשר לעשות איתו
והכל נראה מוזר... נדמה שחזרתי לעצמי... אבל בתוך תוכי אני
יודעת שאני אף פעם לא אחזור יותר לעצמי... הכאב משאיר צלקות...
והרפואה היא איטית וקשה...
קל לי להגיד שאני אוהבת אותך, קשה לי להגיד שיהיה בסדר... קל
לי להגיד שחשוב לי שלך יהיה טוב... קשה לי להגיד את זה על
עצמי... קל לי לעזוב את עצמי ולשכוח את עצמי... קשה לי מאוד...
לעזוב אותך...
ועם כל זה שדמעות בעיניים זה כבר לא דבר חדש אצלי... עם כל זה
שכאב זה דבר נפוץ בלב שלי... אני אוהבת אותך... עם כל מה שעובר
ועבר עליי... עם כל הרוע של העולם... והאבדון... אני תמיד אוהב
אותך...
אז לראות אותך... לא יודעת איך אני אגיב... אבל אני כן
יודעת... שאני רוצה... גם אם זה יכאיב...