נכנס הביתה דרך השביל הצר. מתכופף קטנה ולוקח שאטכה. היא לא
מספיקה ואני מוצא את עצמי מתכופף שוב. עוד שאכטה קטנה בשביל
לתת קצת אוויר. אני יכול להגיד שאת זה למדתי מאבא. הוא כל כך
גאה כשהוא רואה אותי שואף עמוק לתוך הריאות. הריח פשוט מדהים.
עושה לי את זה כשנכסים הבית. השאיפה הקטנה הזאת, ההתכופפות
הזאת, לתוך הריאות... הורדים האלו פשוט מדהימות.
כבר שמונה שנים שאבא מטפח את הורדים בגינה. בשנים הראשונות זה
נראה לי כמה עוד קריזה שלו. בחמש השנים האחרונות יש לנו אשכרה
גנן שמגיע פעם (או פעמיים, אני לא בדיוק עוקב) לטפל בגינה
ובורדים (כמובן). בשנתיים האחרונות התחלתי להבין למה אבא יוצא
כל יום ב 11 לסיבוב בין הורדים שלו.
לקח לי הרבה זמן (בחישוב פשוט זה בערך שש שנים) להבין את
העוצמה של השאיפות הקטנות האלו. של ההכרה בטוב שיש לי עכשיו.
את הכוח לעצור את כל העולם ל- 30 שניות. לעמוד. לבחור אחד מן
הורדים, להתכופף ולהריח... זה לא רק הריח המדהים, זאת איזושהי
תחושת עוצמה מדהימה שאני לא מוצא מילים לתאר אותה. מעיין תחושה
שלאותן 30 שניות - אין לחץ, אף לקוח לא משגע אותך, בית"ר לא
מפסידה, אפילו מעט הדברים השליליים שקיימים - כולם נעלמים
לאותן 30 שניות קסומות.
בלא מעט מקומות מדהימים הייתי. אין לי ספק שעשרות הגננים בקיו
גארדן (לונדון) או באגם קומו (איטליה) או בעוד גנים מדהימים
שבהם יצא לי להיות טובים עשרות מונים מהגנן שלנו. אני בכלל לא
חובב טבע מדהים. אוהב לטייל מידי פעם. מאוד נהנה מזה אפילו...
אבל להסתובב בגן ארבע שעות? למען האמת, אני יכול להתחרפן
מזה... (אבא שלי לעומת זאת יכול לבלות שם שבוע שלם של 10 שעות
ביום, אבל זה כבר משהו אחר).
למה הורדים האלה עושים לי את זה? אין לי מושג. יש להם כנראה
איזה כוח שאני לא יודע עליו. יש להם משהו מרגיע... משהו עילאי
על תקן האלוהי. אני כנראה צריך להודות לאבא ולהודות גם קצת
לעצמי. אני שומר ויוצא החוצה ל 30 שניות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.