את שירי זה אקדיש לטרובדור של השירה העיברית, בעיני - אהוד
מנור למרות שלא היכרתיו אישית.
כשאת הבשורה שמעתי, כאבתי, קצת בכיתי ומיד ישבתי וכתבתי לזכרו
בדלות שפתי.

מה זאת אהבה שאל המנור
הכינור, הטרובדור, הטנור
ועוד תרמילו עמוס חיוכי-מילים
דימויים, זכרונות וגם פצעים.

במשפט לטוש כשיש אדריאתי
עטוף בהומור או כאב קטיפתי
ושפה עברית שלא שותקת
סיפר - על אהבה גדולה למולדת,

על רגעים קטנים של ילדות לפעוטות,
על אהבות בוסר או אהבות קמוטות,
על שברי-זמן, מראות-נוף ואהבת-האדם;
גם מחאה כתב - והיא דוקא חיברה חלקי-עם.          

ועל המוות, על הנטישה, על החרדה
שלאחר מות אחיו יהודה
את ליבו ונשמתו תרדה.
אז לך אהוד תודה! תודה! ועוד תודה!