ישבתי על הקצה של המיטה שלי ונשענתי על הקיר. לבושה רק
בתחתונים וגופייה יכולתי להרגיש את החום של הלפ טופ שלי על
הירכיים, ואת הזיעה מטפטפת מבין הרגליים שלי אל המיטה. התלבטתי
אם להדליק את המזגן אבל זה היה כרוך ביותר מידי תזוזות שלא
התאימו לי אז וויתרתי והשלמתי עם העובדה שאני חיה בישראל בקיץ,
ומה לעשות שסביר להניח שלא תהיה ולו טיפת גשם אחת להקל עלי
בחודש הקרוב לפחות.

לא היה אף אחד מעניין אוןליין. לא שקלתי אפילו להציץ לכיוון
הפלאפון. כבר ממזמן לא נותרו שם טלפונים של אנשים שבא לי לדבר
איתם. את כל מאגר החברים הגדול שהיה לי פעם החלפתי בדמויות
וירטואליות במסנג'ר מיבשות אחרות. למרות המחסור הכבד בשינה
מהימים האחרונים לא רציתי ללכת לישון. השעות של הלילה זה השעות
שאני הכי אוהבת. בהיתי בקיר במשך כמה דקות וחשבתי על הניתוח
הקר והרציונלי שאחותי עשתה היום ל"מצב". מהגינה יכולתי לשמוע
את קולות הויכוחים מישיבת הדיירים. כל אחד הביא מהבית כסא קטן
והם ישבו בגינה, מנסים להחליט אם זה מוסרי שמשפחה אחת תתפוס את
החנייה המשותפת במשך שבועיים. שושני אפילו הביא דיאט ספרייט
וחבילה של ופלים לימון. לא שמישהו העיז לגעת בזה. כולם היו
עסוקים יותר מידי בלצעוק.

כן, אני "במצב". כולם הולכים סביבי על אצבעות הרגליים שלהם,
נזהרים לא לעצבן אותי שמא אתפוצץ להם בפרצוף. אין לי כח ו/או
סבלנות ו/או אנרגיה לאנשים אחרים, ונראה לי שהם שמו לב לזה.
שיהיה. זה לא שאני שמה זין גדול ומוחלט על העולם אבל אלה סוג
האנשים שאפשר להעביר שנה שלמה בלי לדבר איתם, ואז לחזור ולגלות
שלא השתנה שום דבר. האנשים הקטנים האלה שמהווים את התפאורה של
החיים שלי אף פעם לא לומדים, או משתנים, או מתפתחים. מקסימום
מידי פעם בא אחד חדש וצעיר ומחליף איזה מישהו שכבר הלך. לפעמים
מתחלף להם השם, וגם אחרי זה לא תמיד אני עוקבת. ממזמן התייאשתי
לכנות כל פרצוף מהקהל בשם ולפני כמה שנים גם הפסקתי לנסות.
אפשר להתחיל כל שיחה ב "היי" או "תגיד..." ואנשים לעולם לא
ידעו שאין לך מושג איך קוראים להם.

וויתרתי, כיביתי את המחשב וכיביתי את האור. חשבתי על זה, שבפעם
הקודמת שהירח האיר דרך החלון על המיטה שלי, היית שם איתי. זה
גם היה לילה קיץ חם, ושנינו שכבנו ערומים על המיטה."אני אוהבת
את האור של הירח" אמרתי. אני לא זוכרת מה ענית. עוצמת הרגשות
שהסצנה הרומנטית הזו העירה בי, לא איפשרו לי להתרכז כמו שצריך
ולשבץ בזיכרון את כל פרטי המידע השוטפים כמו בדרך כלל.

חשבתי לשלוח יד לכיוון התחתונים אבל היא ואני התייאשנו עוד
לפני שהיא הגיעה לשם. מבחוץ הדיירים עברו לצעוק על נושא הזבל,
ושושני ביקש בכל לשון של בקשה לא להניח את הזבל על הרצפה אלא
רק בתוך הפחים. התחיל להתעורר מיני סצנה כשאחד הדיירים טען
שאין מספיק פחים, אבל אחרי שעשו חישוב של משוואה דיפרנציאלית
ממעלה שנייה שכולל את מספר הדיירים, מספר הפחים, תדירות ריקון
הזבל וכמות אשפה (בק"ג) עבור משפחה ממוצעת/יום הוא השתכנע. אני
והיד שלי התפשרנו איפהשהוא באמצע על איזור הבטן. הודתי לה על
זה שהיא קרירה ונעימה וקיוויתי שהיא קצת תרגיע את כל מה שעובר
עלי.

הדחקתי כמה שיכולתי את הדמעות שהתחילו להצטבר בגרון. כשאני
בוכה אני מרגישה מטופשת וחלשה וזאת לא הרגשה שאני אוהבת, או
סוג של התנהגות שאני מנסה לעודד בעצמי. אני מכירה את כח הרצון
הכמעט לא קיים שלי ואם אני אתן לו רק הזדמנות אני אמצא את עצמי
בלי יכולת לצאת מהמיטה שלי לשנתיים הקרובות. דבר שוודאי יגרום
עם הזמן גם לירידה ברמת היכולות התקשורתיות שלי. דמיינתי את
עצמי כמו צמח, או ליתר דיוק כמו פרח, רק אני ולולה שלי שוכבות
במיטה כשאמא שלי באה כל ערב עם ספוג כדי לרחוץ אותי, ואחותי
מנסה לשכנע אותי לשתות ורודי ולהתעורר לחיים. פתאום, הסצנה
הזאת נראתה מאוד מפתה.

אני רואה אותו מולי כשאני עוצמת עיניים. אם אני ממש מתאמצת אני
גם יכולה להרגיש את הידיים שלו מלטפות אותי ולפעמים גם להריח
אותו. קראתי לא מזמן באחד מעיתוני הנשים שיש מבחן שכדאי לעשות
כדי לוודא התאמה בין בני זוג. היה כתוב שם לתת לגבר להתקלח,
להלביש אותו בחולצה בלי דאודורנט, לתת לו להסתובב כמה שעות ואז
לבוא ולהסניף אותו. אם הריח מוצא חן בעיניך אז כנראה שתתחתנו
ויהיו לכם 2.4 ילדים, כלב, בית ברמת השרון, הוא ייקח מאהבת
בגיל 40 ואת תפנטזי על הבחור שמביא לך את המשלוחים מהמכולת אבל
לא תעשי שום דבר כי כל החיים שלך לימדו אותך להיות ילדה טובה
ולהתנהג בנימוס.

התסכול הזה משתק. אי אפשר לחיות ככה. נראה לי שנרדמתי כמה דקות
אחרי שאסיפת הדיירים הסתיימה. היה נדמה לי שהתחלתי לשמוע את
ההורים שלי רבים בסלון. חלמתי שהוא ואני דוהרים על אלפקות
ברחוב אלנבי לעבר השקיעה.