"לעזאזל, איפה השכל שלי היום?!" שאלתי את עצמי בקול רם. נעצרתי
במקום, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לסטור לעצמי על לחיי. דמעותי
גלשו מטה כמו נהר והרטיבו את חולצת הפיג'מה הירוקה שלי. כרעתי
על ברכיי והתפללתי. עד היום אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי, אני
רק יודע שתפילתי לא התקבלה בשמיים, וגם אם כן, מישהו זרק אותה
ל-INBOX של אלוהים ושכח מקיומה.
צלעתי לעבר המטבח, עיוור, חירש ואילם.
הרמתי מעטפה חומה שהיתה מונחת על שולחן האוכל. למעטפה היה
מוצמד פתק מאווה שאיחלה לי יום נעים. קולה הקריא את הפתק בתוך
ראשי. אווה, המלאך הנופל שלי.
הרמתי את המעטפה העבה אל אפי והרחתי אותה. ריחה היה ריח חזק של
דפים ישנים, ריח של מסמכים חשובים. על צידה, בדיו שחור, היה
רשום "נשלח מאלוהים, אליך. כדאי שתקפיד על סדר הפעם, לו".
התיישבתי על כיסא עץ בנוקשות, ופתחתי את המעטפה עם סכין מטבח,
כמו תמיד. ערימת דפים מקופלים בקפידה נפלו מתוכה על השולחן.
הדפים שחרצו את גורלם של מיליונים.
שיננתי שמות, תאריכים, טכניקות ושאר עובדות שהיו הכרחיות.
שוב הוא דפק אותי עם העבודה השחורה שאף אחד לא רצה לעשות. אבל
אי אפשר לסרב לאלוהים, למדתי את זה בדרך הקשה.
הראשון היה גבר בשנות ה-40 לחייו, נשוי+שבע, מתנחל.
חבל, באמת חבל.

בערב אווה חזרה הביתה ושאלה אותי איך עבר עלי יומי. סיפרתי לה
על העבודה המשעממת - על המזכירה הזקנה, על השביתה ששמעתי
שהעובדים מתכננים במפעל סנו ועל המרכיב הסודי של קוקה קולה.
היא חייכה וסיפרה לי בקולה המתוק כמה היא התגעגעה אלי כל היום,
ומשם הנושא התגלגל לרכילויות הרגילות.
כאשר שטף הדיבורים פסק, היא התיישבה על כיסא הנדנדה בסלון,
והחלה לסרוג כיפה לבנה. שאלתי אותה למה היא סורגת כיפה, ולא
משהו מועיל. היא היתה כה שקועה בעבודתה שלא שמה לב לשאלתי, אז
משכתי בכתפיי באי נוחות ופרשתי למיטה.

כל גופי כאב.
העבודה באותו יום היתה קשה במיוחד.
קשה לשחק אותה קשוח כשכל מה שאני חפץ בו מתאדה מבין אצבעותי
כמו מים בנקודת רתיחה.

בהתחלה עוד הייתי נשבר ומוותר לאנשים, אך עם הזמן למדתי לפתח
אטימות רגשית. "מקצועיות, לוציפר, ככה קוראים לזה בימינו", אמר
לי אלוהים בפעם הראשונה שבו פגשתי אותו.
לפעמים אני כה מתגעגע לתקופת הילדות התמימה שבה לא תיארתי
לעצמי שיום אחד אצטרך למלא תפקיד כזה.



"A FREIND OF THE DEVIL IS A FRIEND OF MINE"